שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הוא קורבן מנחה של ציבור, שהיה מוקרב בחג השבועות בבית המקדש על ידי הכהנים. הקרבת שתי הלחם היא מצוות עשה הנמנית במניין תרי"ג המצוות, והיא מצווה ייחודית ומיוחדת לחג השבועות, המבטאת את מהותו כיום הקציר ויום הביכורים.
שתי הלחם היה הקורבן הראשון שהובא מן החיטים החדשות של אותה שנה, הנמנות ממניין ראש השנה לחודשים – א' בניסן, ולפיכך נחשב לביכורי קציר חיטים. קורבן זה הובא בצירוף קורבנות המוסף, שהוקרבו יחדיו ביום זה.
שתי הלחם זכר או נקבה?
התוספות במסכת מנחות (צד) מציינים תופעה לשונית מעניינת ביחס למילה "לחם": היא מופיעה לעיתים כלשון זכר ולעיתים כלשון נקבה. וכך לשונם: "דהכא תנן 'שתי הלחם', ובשמואל (א', י) כתיב גבי שאול: 'ונתנו לך שתי לחם', ולעיל פרק ואלו מנחות (דף עה:) קרי ליה לשון זכר, דקאמר 'בבא מלחם גדול', וכתיב (ישעיה נ"א): 'ולא יחסר לחמו'."
התוספות עצמם מסתפקים בציון העובדה ואינם מפרשים מדוע לפעמים מופיעה המילה בלשון זכר ולפעמים בלשון נקבה. ניתן היה להבין שכוונתם היא שלחם הוא מן המילים המשתמשות בלשון זכר ובלשון נקבה, כדוגמת שמש, רוח, בית ומחנה (עיין רש"י בראשית ל"ב, ט').
פרטי או קיבוצי?
המילה "לחם" בלשון המקרא היא שם קיבוצי – שאין לו לשון יחיד, בדומה למילים כמו "מים" ו"רכב". בלשון המקרא לא תמצא "לחמים", "מימות" או "רכבים", כי אין צורך בצורת רבים לשמות הללו.
לעומת זאת, בלשון חכמים הפכו שמות קיבוציים אלה גם לשמות פרטיים, שניתן לגזור מהם גם לשון רבים. לכן אנו מוצאים ביטויים כמו "לחמי תודה" (פסחים לז.) או "כל מימות שבעולם" (שבת קח:), ואף בלשון ימינו – "רכבים".
הביטוי "שני לחמים" אינו אפשרי בלשון המקרא, כשם שאין לומר "שני מים". לפיכך, כשהתורה כותבת (ויקרא כ"ג, י"ז): "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים", הרי שמתחבאת כאן מילה חסרה: שתים [חלות] או שתים [ככרות], שכן המילים "כיכר" ו"חלה" הן בלשון נקבה. ואכן, במקומות אחרים מופיעה המילה הנסתרת להדיא: "וככר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת" (שמות כ"ט, כ"ג); "חלות לחם" (ויקרא ז', י"ג).
המילים "כיכר" ו"חלה" הן שמות לצורת המאפה: כיכר – צורה עגולה, כפי שמתרגם שם התרגום המיוחס ליונתן "ועגול דלחם", וחלה – צורה אחרת המתורגמת כ"גריצתא".
מכאן, שלשון הנקבה "שתים" מתייחסת לחלות או לכיכרות. זוהי בדיוק המשמעות של הביטוי "שתי [חלות] הלחם" בלשון חכמים, וזה גם פירוש הפסוק בשמואל "ונתנו לך שתי לחם", כפי שהביאו התוספות: הכוונה – "שתי חלות לחם" או "שתי ככרות לחם".
לעומת זאת, בפסוק "ולא יחסר לחמו" (ישעיהו נ"א) – מדבר הכתוב על "לחם" במשמעותו הקיבוצית, כלומר מזונו של האדם, ולכן מובן שהוא בלשון זכר.
כיכר בלשון חכמים
כך גם הביטוי "לחם גדול" בלשון חכמים: כאן מדובר ב"לחם" כשם פרטי, כתחליף למילה "כיכר", והוא עומד בפני עצמו – בלי מילה נסמכת, ולכן הוא בלשון זכר, כפי שראינו במקרא. רק הביטוי "שתי הלחם" נשאר בלשון הארכאית המקראית – תופעה מוכרת בלשון, שבה ביטויים משתמרים בצורתם המקורית פעמים רבות ואינם משתנים.
תבנית דומה אנו מוצאים בפסוק "וחמש צאן עשויות" (שמואל א', כ"ה, י"ח). גם כאן "צאן" הוא שם קיבוצי שאין לו לשון רבים – לא נאמר "צאנים", ולכן גם לא "חמש צאנים". הפתרון הלשוני הוא דומה: הביטוי "חמש צאן" כולל סומך נסתר, ושיעורו – "חמש [רחלות] צאן עשויות".
0 תגובות