רבי חיים מוולוז'ין זצ”ל (נולד בז' בסיוון ה'תק"ט) היה מגדולי התורה ומנהיגי היהדות הליטאית בתקופתו. הוא נודע בעיקר כתלמידו הבולט ביותר של הגאון מווילנה וכמייסדה של ישיבת עץ חיים בוולוז'ין, המוכרת בכינויה "אם הישיבות".
בצעירותו למד רבי חיים אצל רבנים חשובים, בהם הרב רפאל זיסקינד הכהן מהמבורג והשאגת אריה. מגיל 19 זכה ללמוד אצל הגאון מווילנה, והפך לאחד מגדולי תלמידיו. יחסו לרבו היה מלא הערכה עמוקה; הוא ראה בגר"א גדול שאין כמותו בדורות, ואף חש ענווה גדולה וטען שאינו ראוי להיקרא תלמידו, ושזכה ממנו רק ל"צורתא דשמעתא אחר יגיעה". בני הגר"א עצמם מנו את רבי חיים כראש וראשון לתלמידי אביהם.
החל משנת ה'תקל"ד (1774) לערך, שימש רבי חיים כרבה של העיירה וולוז'ין. לאחר פטירת רבו הגר"א, ייסד רבי חיים בראשית המאה ה-19 את ישיבת עץ חיים בוולוז'ין. הוא יצא במכתב גלוי בשנת ה'תקס"ב אל "אוהבי התורה" בליטא, ובו קרא להרים את קרן לימוד התורה והישיבות, ובכך הפך לאבי הישיבות הליטאיות הגדולות.
ספרו הידוע ביותר הוא "נפש החיים". ספר זה נחשב ל"שולחן ערוך" של האידאולוגיה המתנגדת לחסידות, ומדגיש את חשיבות וקדושת לימוד התורה כאמצעי היחיד לדבקות בה'. הוא מייחס משמעות קבלית עמוקה ללימוד התורה, וכותב שהעולם כולו מתקיים מכוח העסק וההתבוננות בתורה, ואם היה ריק מכך אף רגע אחד, "כרגע היו נחרבים כל העולמות עליו". הספר מחולק לארבעה שערים, העוסקים באחריות האדם, תפילה, ענייני קבלה, והשער הרביעי המפורסם ביותר - חשיבות התורה ולומדיה.
ביחסו לתנועת החסידות, היה רבי חיים מתון יותר. הוא ביטא את התנגדותו בספר "נפש החיים", שם העמיד את תלמוד התורה כתחליף לדבקות החסידית.
רבי חיים מוולוז’ין זצ"ל עובדות והנהגות
מעשה בקהילות מיר ונובהרדוק שנקלעו לסכסוך, ומשלא מצאו פתרון ביניהן, הפנו את העניין להכרעת הגאון רבי חיים מוולוז’ין. את נובהרדוק ייצג רבם, בעל ה"גליא מסכת", ואת מיר – אב"ד העיר.
שני הגאונים דנו בטענות, אך לא הצליחו להגיע לעמק השווה. לפיכך נסעו יחד אל רבי חיים, שהקשיב בקשב רב ולבסוף פסק לטובת בני מיר.
רבי דוד מנובהרדוק, אף שקיבל עליו את הדין, חש בליבו תרעומת. רבי חיים, שעמד על כך, ביקש לפייסו בדרכי נועם.
לאחר ימים ספורים, ביום השוק הגדול בעיר, נפגשו השניים בפונדק. רבי חיים ביקש מרבי דוד שישפוט בסכסוך בין שני סוחרים ביריד, ואף הציע לו את דמי הפסק. רבי דוד הסכים ופסק את הדין ביושר.
כששב אל רבי חיים, שיבח אותו על פסקו ושאלו: "האם אין טעמיך יפים גם להכרעתי בעניינם של בני מיר?" אז נדהם רבי דוד, הכיר בטעותו, והכריז: "אין אדם רואה חובה לעצמו! צדקת בדינך!"
שנים חלפו, ורבי דוד פגש באחד מאותם סוחרים "מבעלי הדין". להפתעתו, הודה האיש כי כלל לא היה סכסוך – הוא וחברו, תלמידיו של רבי חיים בישיבת וולוז’ין לשעבר, גויסו על ידו להצגה זו לצורך שלום בלבד. רבי חיים עצמו שילם את הוצאותיהם ואת שכר הפסק.
רבי דוד נרעד מן הגילוי ופרץ בבכי: "איי, חבל על דאבדין ולא משתכחין...
רבי חיים מוולוז'ין נפטר בי"ד בסיוון ה'תקפ"א, ונקבר בוולוז'ין.
0 תגובות