במסכת זבחים דף י"ד אנו עוסקים במצוות זריקת הדם, שהיא אחת מארבע העבודות בקרבן, היינו: זריקת דם הקרבן החטאת ע"ג המזבח נעשית על ידי הכהן המזה באצבעו מן הדם שבכלי.
בסוגיה מבואר, כי מאחר שנאמר בתורה (ויקרא ד/ל) "ולקח הכהן מדמה באצבעו...", על הכהן ליטול בעצמו מדם הקרבן המכונס בכלי. ומכאן, שאם הגיעה טיפת דם לאצבעו של הכהן בדרך לא דרך, אין הוא רשאי להזותה.
והנה, במצוות נטילת לולב. אמרה תורה (ויקרא כג/מ) "ולקחתם לכם... פרי עץ הדר" וכו', ומכאן שיש צורך לקחת, כלומר ליטול, את ארבעת המינים כדי לקיים בהם את מצוות נטילת ארבעת המינים.
ובספרי ההלכה דנו בשאלה המשלבת את יסוד ה"לקיחה" עם דיני הזמן. הרי שנינו שמצוות ארבעת המינים היא רק ביום ולא בלילה. לכן, יש לדון באדם שנטל את ארבעת המינים קודם עלות השחר ובירך וניענע אחר עלות השחר.
השאלה היא האם יצא ידי חובתו, או שמא נאמר שעצם הליקחה שהייתה קודם עלות השחר מונעת ממנו לצאת ידי חובתו.
וכתבו הפוסקים שיש לחלק בין המצוות בהתאם ללשון הציווי. כאשר הדין כתוב בלשון יחיד "ולקח" (כמו בזריקת הדם) – הרי שהוא מקפיד שזה האחד לבדו צריך לעשות את הכל. לדוגמה, אם בא "קוף" (גורם חיצוני) והרים לכהן את הדם, הרי שהוא עצמו צריך להרים שוב את הדם בעצמו.
אבל בלולב כתוב לשון רבים ("ולקחתם"). יש לומר שאין התורה הקפידה שזה האחד יעשה הכל, ועל כן שפיר אנו אומרים שאם אחר נתן בידו את ארבעת המינים, הרי שבמה שהוא אוחז את הלולב, כבר מקיים את הציווי "ולקחתם". והוא הדין בנושא הנדון לעניין הזמן: אדם שנטל את הלולב קודם עלות השחר ואוחז בו בידו עד אחר עלות השחר - הרי שהוא יצא ידי חובה.
0 תגובות