גבורת הלוחמים
אם בעבר סיפורים על הקרבה וגבורה היו נשמעים כאירועים נדירים או כנחלת ההיסטוריה, הרי שאירועי התקופה המתגלגלים שרטטו בפנינו מחדש קווים לדמותה של הגבורה האנושית והראו לנו עד כמה הקרבה ומסירות נפש הם תכונות אנושיות גם אם בימי השגרה איננו פוגשים אותם.
סיפורו של רועי קליין - הקצין הקדוש שהקריב את חייו למען חייליו כאשר קפץ על רימון יד שהושלך לעברם במלחמת לבנון השניה- עודכן בסיפורם של הצעירים בני דור האייפון מלא התפנוקים, שהתגלו בשעת הקרב כאריות עזי נפש המוכנים בכל רגע להקריב את עתידם ואת חייהם למען חבריהם לנשק ולמען העם כולו.
אירועים אלו נותנים לנו הזדמנות טובה להתחקות אחרי מה שמכונה בשפת האקדמיה 'אלטרואיזם' ('זולתנות'). התכונה שהיא הפכה המוחלט של 'האגואיזם'. אם האגואיסט מרוכז בגבולות הגזרה של עצמו ולא מצליח לחוש את מצבו של השני ולהירתם לעזרתו, האלטרואיסט הוא אדם שמסוגל לשכוח מעצמו ולהקריב את נוחיותו ואף את חייו כדי להיחלץ לעזרתו של הזולת.
האלטרוזאיזם היה למושא מחקרם של פילוסופים והוגי דעות כבר מהעת העתיקה, עם התפתחותם של מדעי הפסיכולוגיה, החלו גם חוקרים ופסיכולוגים לעסוק בתופעה ולהתחקות אחרי שורשיה.
חסד של אמת?
התפיסה הפסיכולוגית הבסיסית - בת דורו של פרויד ועמיתיו - מפרשת את מהותו של האדם כיצור אגואיסטי למדי, השואף להישרדותו ולמקסם את רווחתו הפרטית.
אלא שתופעות של הקרבה וגבורה שמופיעים לנגד עיננו פעם אחר פעם מראים בבירור כי מדובר בתפיסה צרה ביותר שאינה ממצה את האיכויות האנושיות ואת הבנת מהות האדם.
למעשה הדיון בנושא אינו מתחיל מעיסוק במצבי קיצון של גבורה והקרבה, אלא גם ממעשה שגרתי טוב של אדם כלפי זולתו, דבר זה כלל אינו טריוויאלי כפי שנדמה לנו. מה גורם לייצור ביולוגי שמחפש את טובתו האישית לדאוג לאינטרס שאינו שלו?
כולנו מרבים לחבוש את הכובע של הפסיכולוגים-חוקרים ומנסים להעניק פשר והסבר להתנהגויות של האנשים הסובבים אותנו. גם כאשר אנו רואים אדם שעושה מעשה טוב ומיטיב עם החברה, לפני שנגדיר אותו כ'איש טוב' או 'איש חסד', בדרך כלל ננסה להבין מה עלול לצאת לו מזה. כבוד, קשרים, מציאת חן וכדומה. רק לאחר שנשלול את ההסברים האגוסאטסים נסכים להגיע למסקנה שאותו אדם אכן עשה חסד של אמת.
כך גם נוהגים חלק מהחוקרים שמסרבים לחרוג מן התפיסה הצרה הרואה באדם יצור הישרדותי גרידא ומנסים להציע הסברים אגואיסטים גם להתנהגויות שנראות כמיטיבות עם הזולת לפני שהם ניגשים להצביע על מוטיבציות אלטרואיסטיות.
ברית אוניברסלית
הסבר אחד מדבר על מעיין ברית אנושית אוניברסלית של 'תן וקח' - אפשר להסביר באמצעות ההתנהגות המקובלת בקרב מעשנים, כאשר מעשן אחד מבקש סיגריה ממעשן אחר, הוא בדרך כלל יהיה נדיב ויעניק לו אותה למרות שהוא לא מכיר אותו ואף סביר שהוא לא יפגוש אותו לעולם, החוקרים המחזיקים בשיטה זאת מבינים כי המניע של המעשן להעניק סיגריה לאדם שהוא לא מכיר היא הידיעה שכשהוא יהיה תקוע במקום אחר ללא סגריה 'ברית המעשנים' היא זאת שתסייע לו לקבל סיגריה ממעשן אחר אותו הוא לא מכיר.
הכל בשביל לשרוד
אלא שהסבר זה עדיין אינו מספק בכדי להבין מצבים של הקרבה עד כדי מוכנות למות בשביל הזולת שכן הסיכון שהאדם ימצא את עצמו מת אינו שווה לשום תועלת עתידית שעלולה לצאת מכך.
הסבר אחר מציע להבין את הנטיה האנושית לעשיית חסד כתורמת להישרדות של כלל האנושות כך שלבסוף גם אם אותו פרט הקריב את חייו עדיין הוא גרם לתועלת לדורות הבאים - כך שבאופן פרדוקסלי המנגנון הביולוגי של האדם דוחף אותו לוותר על השרידות האישית שלו לטובת השרדות של הקבוצה כולה.
כשמרגישים רע עושים טוב
ישנה גישה נוספת שרואה את רגשות אשם כאחראים לנטיה להושיט עזרה. כאשר אנו צועדים ברחוב ופוגשים הומלס המקבץ נדבות אנו מודעים לכך שאם נמנע מלהעניק לו מתת יד, אנו 'נענש' על ידי מחשבות ורגשות אשם שיפגעו בנו, ואנו יודעים שכדי לצמצם אותם ולקבל תחושה טובה עלינו להעניק נדבה לאותו קבצן.
הבסיס לגישה זאת מצוי בתופעה שנקראת "כשמרגישים רע עושים טוב" - מחקרים רבים מצאו כיצד במצבים שבהם אדם הוצף ברגשות אשם, הוא יחפש כל דרך אפשרית להפחית את אותם רגשות ולפרוק אותם כדי לשפר את הדימוי העצמי שלו ולהגיע לרווחה רגשית.
אם כן ברור מדוע כאשר ניתנת לאדם האפשרות 'לשלם' כמה שקלים מראש כדי למנוע את עלייתם של רגשות האשם הוא יעשה זאת ברצון.
אלטרואיזם אמיתי והניסוי של בטסון
גם אם בהסברים אלו קיים קורטוב של אמת, הם מתחמקים מהאינטואיציה הטבעית ומהתפיסה הבסיסית לפיה יש באדם חמלה אמיתית ומוכנות כנה לוותר ולהקריב מן עצמו למען הזולת.
כאן מגיע הגישה הריאלית ביותר שרואה באדם חלק ערכי שמסוגל להעניק ולתת לזולת ללא כל שמץ של מניע אגואיסטי. לפי גישה זאת באדם נורמטיבי קיימת מסוגלות לשכוח לכמה רגעים מעצמו, לפגוש את החוויה האותנטית של הזולת ולהרגיש אותה כאילו מדובר בסבל שלו עצמו.
החוקר דניאל בטסון - שהוביל את הגישה הזאת באקדמיה - רצה להוכיח שהושטת עזרה המגיעה ממקום של אמפתיה והשתתפות כנה בצערו של הזולת היא בעלת מניע אלטרואיסטי טהור ולא באה רק מרצון להפחית את המצוקה שלנו בעקבות ההשתתפות בסבל הזולת, לשם כך הוא ערך ניסוי מעניין: במהלך הניסוי גרמו החוקרים למשתתפים תחושה של אמפתיה לאדם נזקק והעניקו לו שתי ברירות - 1. להעניק עזרה לאותו אדם כשבמקביל דאגו החוקרים לשימור רגש המצוקה. 2. אפשרות להסיח את הדעת מאותו אדם ולהימנע מתחושת המצוקה. בכך הם בעצם יצרו מודל שמאפשר לבחון כיצד אדם יבחר להתנהג כאשר הוא יכול או להושיט עזרה מבלי שהיא תפחית אצלו את רגש המצוקה או להפחית את המצוקה שלהם מבלי לעזור לזולת.
התוצאות המובהקות של הניסוי הראו כיצד רוב המשתתפים שחשו באמפתיה העדיפו להעניק עזרה לאותו אדם למרות שתחושת המצוקה השתמרה אצלם.
מותר האדם
מעניין שבסקירות מוחיות שנעשו במעבדה, התגלתה פעילות רבה בחלק של הקליפה המוחית הקדם מצחית, בשעה שאדם חש אמפתיה, מחשבה מוסרית או רצון להושיט עזרה לזולת.
האונה המוחית הקדמית היא החלק המשוכלל והמתקדם ביותר במח שקשור ליכולות בהם האדם נבדל מבעלי החיים כגון שפה ויכולת בחירה.
ממצא זה חושף עד כמה היכולת לחוש את הזולת ולהעניק לו טבועה בביולוגיה וברחשי המח האנושי.
'ואידך זיל גמור'
הגישה הריאלית - שרואה בהושטת עזרה תוצאה ישירה מחוויית האמפתיה שמאפשרת לנו לחוש את סבלו של הזולת כאילו היה סבלנו - מתכתבת היטב עם הצוו התורני של 'ואהבת לרעך כמוך', כלומר רגש האהבה והנתינה לזולת מתבסס על כך שאתה חש את נקודת המבט והחוויה שלו כאילו הייתה שלך - כמוך.
כאשר הופיע הגר בפני הלל הזקן, וביקש ממנו ללמוד את כל התורה על רגל אחת ענה לו הלל את התשובה המפורסמת: 'מאן דסני עליך לחבריך לא תעביד ואידך פירושה הוא זיל גמור' (מה ששנוא עליך, לחבריך לא תעשה,שאר התורה הוא פירוש לכך,למד אותה).
במבט ראשון תשובתו של הלל תמוה ביותר, גם אם ביטוי זה ממצא את החובות המוסריות של 'בין אדם לחבירו'- הוא אינו מתחיל לגעת בחלק המצוות שבין אדם לחבירו?
אחד ההסברים לשאלה נשען על ההבנה שהיכולת לחוש אמפתיה ולהושיט עזרה לזולת מתבססת על היכולת של האדם לחרוג מהעולם האגואיסטי והצר שלו עצמו ולחוות אמת או מציאות שמעבר לו.
יסוד זה הוא גם שעומד בבסיס של כל התרי"ג מצוות, גם אלו שבין אדם לבורא. רק ממקום מרומם בו האדם יוצא מעצמו הוא מסוגל להתחבר לאמת האלוקית ולמחוייבות הבסיסית של קבלת עול מלכות שמיים עליה עומד כל קיום התורה והמצוות.
חשוב לזכור כאן את הצעתו של הרמב"ם לנקוט בדרך האמצע ולא להקצין לצד כזה או אחר.
"הַדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה-הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה, מִכָּל דֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה, וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ"
גם נטיה מופרזת של פזרנות צדקה או הזנחה עצמית למען הזולת עלולים לנבוע ממקום שלילי ולא בריא מבחינה נפשית. התורה מציבה בפנינו סדר עדיפיות שמקדים את 'עניי עירך' לשאר העולם, כמו שהתורה מצפה מהאדם לשים לב לזולת ולהעניק לו ממונו, היא גם מצפה מהאדם לשמור על הבריאות והרווחה הנפשית שלו ושל בני משפחתו.
“מי שלא התעלה מתוך התחום הצר של דאגותיו הפרטיות לעבר התחום הרחב הנוגע לאנושות כולה, עדיין לא התחיל לחיות את החיים" (מרתין לות'ר קינג)