לומדי הדף היומי עסקו השבוע בהלכה נודעת בעניינם של דיינים באשר הם: אחרי ככלות הכל, ‘אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'. כלומר ברי לכולם שפסיקת הדיין היא בעלת האחריות ראשונה במעלה, ואם פשע או התרשל בפסיקתו עונשו גדול בידי שמים, אולם כל זה במסגרת מה שעיני רואות ומה שבהישג ידו בלבד.
אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, הלכה זו מוזכרת בסוגייתנו בעוד ב’ פעמים בש"ס. ובכל אחת מן המקומות הגמרא מוסיפה חידוש שמוסק מכלל זה.
בבבא בתרא (קלא) מבואר "שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות" ולכן אל לו לסמוך על סברת אחרים ואפילו על סברת רבו לא יסתמך אלא יפסוק אך ורק לפי סברתו וראות עיניו.
דין זה מוזכר גם במסכת נדה (כ, ב) שם הגמרא מביאה: "דתניא: לא יאמר חכם אילו היה לח היה ודאי טמא, אלא אמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". מבואר "מה שעיניו רואות" הוא כפשוטו ואין לו לדיין לחשבן מה היה אילו, כגון בעניני שיעורים, מידות, וצבעים, על אף שיתכן שלעיני אדם אחר, או אפילו לעיניו הוא, בזמן אחר, הדבר ייראה אחרת ממה שרואה בשעה זו.
בפעם השלישית שדין זה מוזכר הוא במסכת סנהדרין (דף ו, ב) ושם בגמרא מובא: "שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה - תלמוד לומר עמכם בדבר משפט - אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".
כאן בא הדין לסלק את חששות הדיין, כי תמיד כול למלא עצמו בספקות, שמא לא בדקתי היטב, שמא אני טועה ופוסק של כדין, מכאן אומרת הגמרא, כיוון שהשתדל לעשות כמיטב יכולתו ולברר היטב את המציאות שלפניו הרי זה יצא ידי חובתו.
לא נתינה תורה למלאכי השרת
ומן העניין לצטט כאן את מה שכתב בעל קצות החושן בהקדמתו, המבאר סוף כל סוף התורה נתינתה לשכל אנושי ורק הוא יכול להכריע בתורה.
אך לא נתנה התורה למלאכי השרת ואל האדם נתנה אשר לו שכל האנושי ונתן לנו הקב”ה התורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת שכל האנושי גם כי אינו אמת בערך השכלים הנבדלים…
ובזה יובן הא דאיתא בזוהר מחידושי אורייתא דבורא ארץ חדשה ומי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו ולחדש דבר מעתה והכל ברא הקב”ה חוץ מן השקר שבני אדם בודין מלבן ומאן דמשקר ח”ו אין זה חידושי תורה והאמת כבר היה אבל הקב”ה בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת שכל האנושי אף על פי שאינו אמת ואם כן המחדשו הוא חידוש גמור רק שיהיה אמת בהכרעת שכל האנושי וזו שהראה הקב”ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כי נתחדשו הדברים על פי התלמיד המחדשו.