בדף היומי – מסכת שבועות דף כ"ד שנינו: אמר רבא: אם נשבע "שבועה שלא אוכל", ואכל עפר – פטור, שכן אין זו אכילה כלל. וברש"י שם כתב "אבל נבילות ראויות לאכילה הן, ואריה הוא דרביע עלייהו", דהיינו – לא מצד טבען נגרע ערכן, אלא שחל עליהם איסור מן התורה.
ובאותו עניין - בעל שו"ת התעוררות תשובה (סימן קס"ה - בנדפס מחדש): נסתפק בדבר מאכל הראוי בעצם לאכילה, אלא שהוא אסור באכילה מצד הדין – האם דינו כפסולת לעניין מלאכת בורר בשבת?
והביא ראיה מדברי המגן אברהם (סימן תס"ו ס"ק ח'), שכתב שאם נתלכלך השַׁק ונדמה כעיסה, מותר לרקדו ביו"ט על ידי עכו"ם, ואף שמלאכת רקוד היא מלאכה דאורייתא, מ"מ כיון שאין בו פסולת – אינו בכלל אב מלאכה. ומדייק שם הרי שמדובר אף כששהה שיעור מיל ונתחמץ ודאי, וכעת איסור חמץ רביע עלייהו - ובכ"ז לא חשיב כפסולת, ויש לבאר, שמכיון שלעכו"ם אין איסור אכילת חמץ – הרי לגביו אין זו פסולת.
וחכם אחד העיר על הנ"ל כי לדבריו יסוד זה כבר מבואר בגמרא בשבועות שם וברש"י שם ד"ה "אלא כדרבא": שנבילות וטריפות – ראויות הן לאכילה מצד עצמן, ורק ש"אריה רביע עלייהו", דהיינו – איסור חל עליהן, אך אין הן בכלל דברים שאינם ראויים לאכילה.
אך בעל התעוררות תשובה השיב שם (בקובץ הנ"ל, סימן ל"ג) וכתב: לא דק, שכן לפי האמור בשולחן ערוך (סימן שי"ט סעיף ג') – אם לפניו שני מיני מאכלים, ומהם מין אחד שאינו חפץ לאוכלו עתה – הרי זה נחשב כפסולת לעניין בורר. ואם בירר את המין שאינו רוצה בו – הוי כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב, ואף אם אותו מין הוא "מעדני מלכים".
ולפיכך, אין הנידון דומה לראיה – דשם במסכת שבועות עוסקים ב"אוכלין שאינן ראויין לאכילה" מצד מהותם, ולכן קאמר – נבילות וטריפות, אף על פי שחל עליהן איסור, מכל מקום ראויין הן לאכילה בעצם, משא"כ בדין בורר – דשם קובע הרצון (הסובייקטיבי ולא האובייקטיבי) של האדם באותו רגע, ואם אין רצונו לאכול – נעשה הדבר כפסולת.
0 תגובות