בדף היומי מסכת עבדוה זרה דף י”ט: אנו עוסקים בדבריו הנודעים של רב אודות סדר לימוד התורה של האדם.
א"ר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. שנא' כי אם בתורת ה' חפצו. ופירש"י, ממקום שלבו חפץ, לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו.
והנה הקשה מרן האמרי-אמת מגור זצ"ל על דברי רש"י אלו מדברי הגמרא בשבת דף צ"ד שם אי', א"ל רבנן לרבא שאיל לן מר (רבינו נשאל לנו למלאכתנו ללמוד לנו תורה שיושב ומלמד לנו תורה כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה ניפטר, רש"י), אקפיד א"ל לאפקועי ממונאי קא בעיתו, אדרבא אתון שאילתון לי (למלאכתי שכשאני חפץ להתחיל במסכתא אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי, רש"י) דאילו אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא אתון לא מציתו לאישתמוטי וכו'.
הרי לנו שהרב הוא שיכול לכפות את התלמידים ללמוד במסכת שהוא חפץ, או במילים אחרו מי מחליט איזו מסכת יש ללמוד דברי הרב או דברי התלמיד - דברי מי שומעים?
וצריך עיון.
מתיקות וערבות טיב התורה – דבריו של האבני נזר זצ"ל
והנה כמה נודעים דבריו של מרן בעל האבני נזר- מהם אבן ומהם פינה לקשר העמוק של היהודי עם התורה ועם נותן התורה וכך כתב בהקדמתו לספרו אגלי טל כותב וז"ל:
"זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד התורה הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו, ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא כי זהו עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה". ועיין שם שסיים, דאף שהוא מודה דהלומד שלא לשם מצות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, "אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד לשמה, וכולו קודש כי גם התענוג מצוה"
עכד"ק.
0 תגובות