בדף היומי מסכת שבועות דף מ' (בדף היומי) מביאה הגמרא את אחד הדינים המפורסמים ביותר שבין לווה למלווה – חזקה: אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.
בספרים רבים מובא המעשה הידוע: פעם אחת שאל נפוליאון את רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל (תאורטית – יכלו להיפגש) – כיצד אתם, היהודים, פוסקים הלכה ומחייבים שבועה על סמך חזקה כזו: "שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו"? הרי אני, למשל, בהחלט יכול להעיז ולכפור בכל בפני בעל חובי!
ענה לו הגר"ח: אכן, נפוליאון, אתה צודק. ההלכה ניתנה לעם ישראל בלבד, שאחת התכונות המאפיינות אותם היא – ביישנות. אתה, לעומת זאת, בהחלט מסוגל להעיז פנים בפני בעל חובך, מבלי להניד עפעף.
אלא שעיון קל בדברי הפוסקים מגלה סייגים למידת הביישנות הזו. כלומר – ישנם מצבים שבהם אדם כן מעיז פניו בפני בעל חובו. וביסוד חזקה זו נחלקו הראשונים:
יש אומרים שאין אדם מסוגל לכפור בחובו בפני מי שעשה עמו טובה. כגון אדם שהלווה לחברו – הלווה לא יעז להכחיש את ההלוואה בפני מי שהיטיב עמו. מה שאין כן בפקדון – שהמפקיד לא עשה כל טובה לנפקד – כאן אין את החזקה, והנפקד עשוי להעיז ולכפור.
אחרים סוברים, שלעולם אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, בין אם נעשתה לו טובה ובין אם לאו.
ויש דעה שלישית, שלפיה אדם אינו מעיז פניו בפני מי שיודע שהוא משקר – גם אם לא עשה לו כל טובה. אך אם בעל החוב אינו יודע בבירור שהטענה שקרית, כגון כשהנפקד טוען שהפקדון נאבד באונס, והמפקיד אינו יכול לדעת אם זה אמת או שקר – אזי אדם כן עשוי להעיז ולהכחיש.
0 תגובות