כל הזמן חשבתי על דבר אחד מוזר קצת: העניבה שלי, שהייתה צהובה הרבה יותר ממה שצריך. היא שמה לב לזה בוודאות, חשבתי. אני חייב לזרוק אותה לפח.
זו הייתה אחת הפגישות האלו עם השתיקות הארוכות שמרגישות כמו נצח. ישבנו מחוץ למלון, באוויר הפתוח, ורוח ערב קרירה נשבה על פנינו. אורות עמומים ריצדו מתוך הלובי המרוחק, שם נראו זוגות זוגות של בחורי ישיבות ובחורות סמינר יושבים על הכורסאות. חלקם דיברו בהתלהבות, חלקם צחקו, והיו גם כמה עם פרצופים משועממים למדי שהעיפו מדי פעם מבטים בשעון. אני יכול להזדהות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
היא ישבה מולי, לבושה בשמלה ירוקה שנראתה לי חגיגית מדי לפגישה ראשונה, ושתתה לאט מכוס המים שהייתה מונחת מולה, כמו מנסה להאריך את הרגע. אני ניסיתי שלא לחשב כמה תעלה המונית חזור. הרבה.
כבר שאלנו את כל השאלות: כמה אחים יש לך (6), באיזה מוסדות הם לומדים (הסניף, פוניבז'), איך בעבודה (נחמד אבל הבוסית לא אוהבת חרדיות), מה את אוהבת לעשות (לצאת עם חברות). גם אני עניתי (ברור שאני אוהב ללמוד), ועניתי (יש לי קשר מאד טוב עם אמא שלי), ועניתי (מקווה שיסדירו את חוק הגיוס בקרוב).
כנראה שהיה ממש חשוב לה להפר את השתיקה המביכה, אז היא שאלה משהו מחוץ לספר השאלות הגדול של הפגישות. "יש לך איזה סוד שלא היית מספר לאף אחד?".
ברור שיש לי סוד. למעשה אם היית יודעת אותו לא היית נפגשת איתי עכשיו. וכנראה עוד רבים כמוך, אבל אני לא הולך לספר לך את זה. "למה את מתכוונת? תני דוגמא", ביקשתי במקום.
"למשל אני, הייתי תמיד מסתירה את אח שלי הגדול עם התסמונת טורט. עד שהבנתי שאנשים מבינים". ידעתי על זה מהבירורים. אחיה היה עושה 'קליקים' עם האצבעות באובססיביות. היה בזה משהו מביך במיוחד מכיוון שאנשים ברחוב חשבו כל הזמן שהוא מנסה לקרוא להם. לפעמים היה צורך להסביר את הרקע, ולפעמים אנשים הבינו. עם הזמן העולם מפתח מודעות לבעיה, וזה נהיה קל יותר.
לקחתי אוויר. "טוב יש לי איזה סוד, אבל אני לא יודע אם זה נחשב". היא חייכה ואני המשכתי: "כשהייתי ממש קטן אמא שלי לקחה אותי ללונה פארק. כלומר היא אמרה לי שהיא לוקחת אותי ללונה פארק, אבל זה היה רק כדי לשכנע אותי לבוא למרפאת שיניים. זה היה המקום שהכי הפחיד אותי בעולם".
"אני מבינה את התחושה", היא צחקה.
"החוויה עם כל המכשירים המפחידים ורופא השיניים העצבני הייתה נוראית בשבילי, ואני החלטתי לנקום". עצרתי לרגע, כי ידעתי שההמשך יישמע לה קצת הזוי. "כמה ימים אחר כך נפלתי בכוונה על מדרגה עם פה פתוח. זה כאב לי ממש, אבל השגתי את מה שרציתי: נפלה לי שן. שן קבועה".
הרמתי את מבטי אליה, מקבל את המראה המופתע אליו ציפיתי. חייכתי באירוניה ופתחתי את הפה כדי להדגים לה: בתוך שורת שיניים מסודרת יחסית היה חור אחד קטן ושחור, תזכורת קבועה לילד מטומטם שפגע בעצמו בגלל כעס.
היא התאוששה מהר מההלם. "יש בזה משהו יפה בעיניי", אמרה. כשראתה את גבותיי מתרוממות הוסיפה: "רצית לנקום, אבל לא חשבת אפילו על פגיעה במישהו אחר, אז זה הפתרון שמצאת. לא מומלץ, אבל מראה משהו עליך".
עיכלתי את מה שהיא אמרה. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. "זאת דרך מאד חכמה להסתכל על זה", אמרתי בלי לחשוב, והרגשתי איך אני מסמיק קצת. "זאת דרך מאד חכמה להחמיא", היא החזירה, ושנינו חייכנו.
מצחיק איך שאלה אחת יכולה לשבור את כל החומות. השיחה קלחה אחר כך זמן רב, ומצאנו את עצמנו מדברים על נושאים שנחשבים לחלוטין לא "פוליטיקלי קורקט" לפגישה ראשונה: על הפחדים שלנו, על האכזבות, על מה שעושה אותנו מאושרים. זאת הייתה שיחה עמוקה ולא עמוקה בו זמנית, והיא השרתה עליי תחושת רוגע וכיף שלא הרגשתי זמן רב בפגישות. היה ברור שגם היא נהנית מאד.
לא זוכר באיזה שלב קמנו בסוף, ופנינו לכיוון המשוער של הכביש, תוך כדי שאנחנו ממשיכים לשוחח. במונית עצמה שררה שתיקה בינינו, אבל היא לא הייתה מביכה בכלל. הרגשנו קרובים מתמיד.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
רגע לפני שיצאה מהמונית היא הסתובבה, חייכה וציינה באגביות: "אהבתי את העניבה". ידעתי שאני אראה אותה שוב.
0 תגובות