הירושלמי במסכת מגילה (פרק היה קורא הלכה ח) כותב שאסור לישראל להסתכל על ידי הכוהנים בשעה שהם מברכים את העם משום שההסתכלות על ידיהם עשויה להביא להיסח הדעת מברכת הכהנים.
מדברי הירושלמי למד הבית יוסף (או"ח סי' קכח) כי לא רק לעם המתברכים אסור להסתכל על ידי הכוהנים אלא גם לכוהנים אסור להסתכל על פני העם המתברכים מפיהם וזאת משום החשש שמא ההסתכלות על העם בעת הברכה תביא להיסח דעתו של הכהן מאמירת הברכה.
עוד כתב הבית יוסף כי איסור ההסתכלות על הכוהנים בעת הברכה הוא איננו מהטעם שמא עיני המסתכל תיפגענה וכפי שהגמרא במסכת חגיגה (טז ע"א) אומרת שהמסתכל על ידי הכוהנים בשעת הברכה עיניו כהות וזאת משום שחשש הפגיעה בעיני המסתכל על הכוהנים בעת הברכה הוא רק בזמן שבית המקדש היה קיים והכוהנים עומדים בדוכנם ומזכירים את השם המפורש וממילא שהשכינה הייתה שורה על ידיהם, אבל בזמנינו איסור ההסתכלות נובע מהחשש להיסח הדעת של הישראל ושל הכהן בעת הברכה.
דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן קכח סעיף כג) "בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה; והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם. הגה: וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם; על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם (ב"י)."
הפוסקים (נחל אשכול הלכ' נשאית כפיים, פסקי תשובות סי' קכח סע"ק נה) הביאו את דברי הזוהר הקדוש כי גם כיום בזמן שאין בית המקדש קיים יש להיזהר מלהביט בידי הכוהנים בשעת הברכה שכן גם בזמן הזה שורה שכינה על ידי הכוהנים ואין להביט אפילו בראייה בעלמא על הכוהנים בשעת הברכה.
מצוות ברכת כוהנים היא מצווה המוטלת רק על הכוהנים או שגם הישראל שותף במצווה בכך שהוא מעמיד עצמו להתברך מאת הכוהן
הריטב"א (מסכת סוכה לא ע"ב) על פי הבנת המנחת חינוך (מצווה שעח) סובר כי מצוות ברכת כוהנים היא חיוב המוטל רק על הכוהנים ואין לישראל שום חלק בקיום המצווה וזאת למרות שהכוהן יכול לקיים את מצוות ברכת הכוהנים רק אם הישראל משתף פעולה ומעמיד את עצמו לקבל את הברכה מאת הכוהן.
בספר חרדים (פרק יב סעיף יח) כתב כי מצוות ברכת כהנים חלה גם על הכהן כמי שמצווה לברך וגם על הישראל כמי שמצווה להעמיד את עצמו ולהתברך, וזה לשון הספר חרדים: "לברך כהן את ישראל, שנאמר כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו, כג). וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה" דברי הספר חרדים הובאו הובאו בקצרה בביאור הלכה (סימן קכח בתחילתו).
באחרונים מצינו מחלוקת כיצד לבאר את דברי בעל ספר החרדים הסובר כי מצוות ברכת כוהנים חלה גם על הכהנים וגם על הישראלים.
בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סימן מו) ביאר כי חלק הישראל במצוות ברכת כוהנים הוא כאמור לעיל לסייע לכהן לקיים את מצוותו על ידי שהוא הישראל מעמיד את עצמו להתברך, אך בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן כב) כתב כי חלק הישראל במצוות ברכת כוהנים הוא איננו הסיוע לכהן לקיים את מצוותו אלא על הישראל חלה מצווה עצמאית שעניינה היא לעמוד ולהתברך מאת הכהן.
הנפקא מינה בין ביאור החתם סופר לביאור המהר"י אסד תהיה במענה לשאלה האם על הישראל מוטלת חובה לתור ולחפש כהן כדי להתברך ממנו, לדעת מהר"י אסאד שמצוות הישראל היא סיוע לכהן לקיים את מצוותו הרי שאין על הישראל חובה לחפש אחר כהן כדי לסייע לו לקים את מצוותו אלא ככל שהישראל מצוי במקום בו כהן חפץ לקיים את המצווה הרי שעל הישראל לסייע לכהן ולהעמיד עצמו לברכה.
מנגד לדעת החתם סופר הסובר כי על הישראל חלה מצווה עצמאית להתברך מאת הכהן הרי שעל הישאל לתור ולחפש הזדמנות לקיים את המצווה המוטלת עליו וממילא שעל הישראל קיימת חובה לחפש כהן כדי להתברך ממנו.
מתוך הדברים עולה כי קיימת חשיבות רבה לכוון לצאת ידי חובת ברכת כהנים ויש לעמוד בעת ברכת הכוהנים ולקבל את ברכת ה' על יד הכוהנים בכוונת הלב ולדעת ספר חרדים יש בכך אף קיום מצווה שהישראל מחויב בה.