חג השבועות מגיע אלינו בכל שנה מחדש בקול דממה דקה שמנסה לבקוע מבעד לרעש הגדול. אנחנו מתכוננים אליו מראש, סופרים את הימים, לומדים את ההלכות, מכינים את המלבושים, ומתכוננים ללילה שלם של רציפות והתמדה בהיכלי הישיבות ובבתי המדרשות.
אך רגע לפני שהקולות והברקים של הר סיני מהדהדים שוב, כדאי לעצור לרגע אחד של כנות יהודית נוקבת. מבעד למסך החיצוניות, המלבושים, הגינונים והמסורות המפוארות שבנינו סביב התורה – מה באמת נשאר לנו בידיים מ"שני לוחות הברית"?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
משל עממי, חצי הלצה וחצי מניפסט חסידי מטלטל, מציב בפנינו מראה חדה דווקא לקראת היום הגדול בשנה.
המפגש עם המלאך: "קשה לי, אני רוצה להחזיר את התורה"
המעשה מספר על יהודי פשוט, מאלו שהחיים לא האירו להם פנים בלשון המעטה. הפרנסה דחוקה, הדאגות רובצות על הכתפיים, והשגרה היומיומית שוחקת ומתישה. יום אחד, בתוך רגעי השבר שלו, זימן לו הבורא מפגש נדיר עם מלאך אלוקים.
היהודי, בצר לו ובמרירות ליבו, פנה אל המלאך ופתח את סגור ליבו: "ראה נא, המלאך. החיים שלי קשים מנשוא. הדאגות לקמח ולפרנסת הבית חונקות אותי, ועל כל זה, אני צריך לרוץ שלוש פעמים ביום לבית המדרש לתפילות במניין. פעם בשבוע אני נאלץ לשבות לחלוטין ממלאכתי, וכמה וכמה פעמים בחודש מגיעים ימים טובים, חגים, מועדים ותעניות. בקושי יצאתי מחג הפסח, והנה כבר סוכות בפתח. התורה הזו כבדה עליי. אני לא עומד בזה".
המלאך הביט בו ברחמים, אך היהודי הפתיע אותו באמירה חסרת תקדים: "אני רוצה להחזיר את התורה. לא פחות ולא יותר. אני רוצה להיות כאחד העמים, לחיות חופשי מדאגות של מצוות וסייגים".
המלאך הרהר לרגע ואמר: "שמע, קיבלתם את התורה בהר סיני. אם זה רצונך, בוא נסגור על יום מסוים ושעה מסוימת. תגיע להר סיני, תחזיר את התורה ותחיה את חייך כרצונך".
עשר משאיות מול שני לוחות אבן
הגיע היום המיועד. המלאך ירד משמיים, נעמד על פסגת הר סיני והמתין ליהודי. מרחוק, החל לעלות אבק. המלאך שפשף את עיניו כלא מאמין: שיירה מטורפת של עשר משאיות ענק, עמוסות וגדושות לעייפה, עושה את דרכה במעלה ההר.
המשאיות נעצרו בחריקת בלמים, והיהודי יצא מהקבינה, מיוזע ומותש. המלאך ניגש אליו ותהה: "מה זה כל המטען הזה?".
היהודי החל לפרוק את הסחורה בהתרגשות: "זה? אלו הבגדים המיוחדים לשבת. וזה הקפטן המפואר לתפילות. פה יש שטריימל מיוחד לשבת, ושטריימל נוסף ויקר יותר ליום טוב. כאן ארבע טליתות שונות, ושבעה גארטלעך (חגורות תפילה) בעוביים שונים. בתוך הארגזים האלו יש ארבע פלטות חשמליות לשבת, סירים מיוחדים, ומאות חומרות, מנהגים ודברים שאי אפשר בכלל לתאר במילים!".
המלאך הביט ביהודי, חיוך קטן עלה על שפתיו, ואז אמר לו משפט שצריך להרעיד כל לב יהודי:
"סליחה, ידידי. סך הכל קיבלת שני לוחות הברית. את שני הלוחות האלו תביא לי ותחזיר. כל השאר? כל עשר המשאיות האלו? זה כבר תוספות שאתה הוספת לבד...".
הנמשל: כשהגדר הופכת לעיקר והתוכן נעלם
כאן בדיוק נפתח הנמשל הנוקב, החורך, שמלווה אותנו דווקא בימים שבו אנו מציינים את יום חתונתנו עם התורה.
לפעמים, אדם מישראל עובד את השי"ת מתוך חיצוניות מוחלטת. הוא עטוף במעטפת עשירה של חסידות, פרישות, גינונים, לבושים ודרך ארץ, אך הוא שוכח את העיקר. הוא הופך את הטפל לעיקר, ואת העיקר את הנשמה, את הפנימיות, את הקשר הישיר והפשוט עם הקב"ה הוא משאיר מאחור.
חכמינו זכרונם לברכה, ברוח קודשם ובדאגתם לדורות, עשו לנו גדרים, סייגים וחומרות כדי לשמור עלינו, כדי שנוכל לעבוד את השי"ת כדבעי ולא ניכשל. הגדרות הללו הן קדושות וחשובות. אך הטרגדיה מתחילה כאשר האדם משתמש רק בגדרים, כשהוא מקדש את החומות אבל שוכח שיש ארמון בפנים.
אדם יכול ללכת ברחוב כשהוא לבוש בשמונה בגדים מפוארים, להתהדר במצנפת רבנית או בבגדי חסידות ארוכים, להיראות פרוש וקדוש בעיני הבריות, אך בפנים, בתוך הלב פנימה, התוכן שלו ריק כברו. אין שם אהבת השם, אין שם יראת שמיים אמיתית, אין שם בין אדם לחברו פשוט, אלא רק "מצוות אנשים מלומדה".
חנות שוממת עם שלט מבריק
למה הדבר דומה? לאותו חייט ותיק ומפורסם בעיירה. יום אחד, החליט החייט לעזוב את המקצוע. הוא מכר את מכונות התפירה, פיזר את בדי המשי והצמר, פיטר את הפועלים והשאיר את החנות שוממת וריקה.
אך דבר אחד הוא שכח להוריד: את השלט הגדול והמפואר בחזית החנות, עליו כתוב באותיות זהב מנקרות עיניים: "כאן תופרים את הבגדים האיכותיים ביותר". השלט נותר לעמוד על תילו, נוצץ בשמש, גם כשהמקום עצמו הפך לעיי חורבות שוממים. העוברים ושבים מביטים בשלט וחושבים שיש שם חייטות מפוארת, אבל בפנים אין אפילו חוט ומחט.
כך בדיוק נראה אותו יהודי של "עשר המשאיות". בחוץ יש לו כעין שלט ענק ומנקר עיניים הוא לבוש כחסיד, מדבר כפרוש, ומחמיר בכל בדל מנהג. אבל בפנים? בפנים הלב עומד שומם וריק.
"יכול אדם ללכת לבוש בשמונה בגדים, להתהדר במצנפת ובבגדי רבנים, אך בפנים תוכן ריק כברו... בחוץ יש לו כעין שלט שהוא חסיד ופרוש, אבל בפנים הוא ריק לגמרי".
מה נביא להר סיני השנה?
בחג השבועות הבעל"ט, כשאנחנו עומדים שוב כאיש אחד בלב אחד מול התורה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: עם מה אנחנו מגיעים להר סיני?
האם אנחנו מביאים איתנו רק את "עשר המשאיות" של החיצוניות, של המראה הנכון, של "מה יגידו" ושל המצוות האוטומטיות? או שאנחנו מצליחים לפרוק את המטען החורג, להביט פנימה אל הלב, ולהביא לקדוש ברוך הוא את "שני לוחות הברית" - לב נשבר ונדכה, רצון אמיתי להתקרב אליו, ותורה פנימית שמחיה את הנפש.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לקראת קבלת התורה, חובתנו לזכור: המלבושים והמנהגים הם השומרים של החנות, אבל אל לנו להפוך את השלט לעיקר. הבה נמלא את החנות בפנים בתוכן, באהבה, בלימוד אמיתי ובדבקות, כדי שתוכנו יהיה כברו, ונזכה לקבל את התורה באמת ובשמחה.
0 תגובות