למרבה הצער, המלחמה בין האיסלאם לישראל תכיר רק שלום זמני, משום שאינה רק פוליטית אלא רוחנית. העולם הערבי, ברובו, מעולם לא הכיר בעובדה הפשוטה של קיומה של מדינת ישראל. אי אפשר לעשות שלום עם מדינה שאינה קיימת בעיניך. שלילה זו איננה אי הבנה: זו עמדה מטפיזית. בעיניהם, ישראל היא חריגה בסדר העולם, והיעלמותה תהיה השבת ה"סדר הא-לוהי".
כל הפסקת אש, כל חתימה על הסכם, אינה אלא נשימה לפני חידוש הקרבות. מושג זה באיסלאם נקרא "הודנה" שפירושו הפסקת אש, זמן לשוב ולמצוא את כוח הלחימה כדי להשמיד את האויב. הזמן הזה משמש רק כדי להתחמש מחדש, כדי לעצב מחדש את החלום הישן: למחוק את ישראל מהמפה. כל עוד המחשבה הדתית האיסלאמית לא תתקן את קריאתה בטקסט, או ליתר דיוק – כל עוד תמשיך לקרוא את העולם דרך תאולוגיה של שליטה, השלום לא יהיה אלא הפסקה.
אך כיום נוסף גורם חדש למלחמה הזאת: הווקיזם.
אידאולוגיה זו, שנולדה בלב העולם המערבי, מתיימרת להגן על החלשים ולתקן את העוולות; בפועל, היא ממוססת כל היררכיה, כל הבחנה, כל משמעות של אמת ושקר. הווקיזם הפך את העולם המתורבת לחסר יכולת להגן על עצמו. הוא החליף אחריות בקורבנותיות, אמת ברגש, ומוסר באשמה.
והאיסלאם הפוליטי, שהוא יותר מתוחכם מתמים, ידע לחוש בפרצה הזו. הוא משתלב בשיח הקורבני הזה באמנות של ממש. הוא מציג את עצמו לא עוד ככוח כובש, אלא כקורבן נצחי של הקולוניאליזם ושל המערב. כך, התליין לובש את דמות הנרדף, והעולם, מהופנט מרטוריקת הווקיזם, מעניק לו את המיקרופון, את הדגל ואת המוסר.
הרב דסלר זצ"ל, ב"מכתב מאליהו", מסביר שמי שנותן באמת משתחרר מהאגו, בעוד שמי שלוקח ללא מידה דן את עצמו לאשליה מוסרית. הווקיזם, כשהוא מהלל את תחושת הקורבן, הופך את ה"לקיחה" למעלה. וזה בדיוק מה שהאיסלאם הפוליטי הבין: להציג את עצמו כפצוע העני כדי להמשיך לקחת מבלי לתת.
הרב משה שפירא זצ"ל, מצדו, היה אומר שמחיקת הגבולות בין טוב לרע, בין אמונה לספק, מכינה את הקרקע לבלבול רוחני שבו האמת נעשית בלתי נשמעת. בעולם ללא עוגנים, מי שצועק חזק יותר כופה את אמיתתו. ובמהומה המוסרית הזו, קולה של ישראל – תובעני, מדוד, מבוסס על אחריות – נעשה בלתי נשמע לאוזניים רוויות בזעם סלקטיבי.
הרב הוטנר זצ"ל מלמד שהמלחמה הרוחנית האמיתית אינה בין עמים אלא בין אור לבלבול. ניצחונה של ישראל איננו רק צבאי אלא דיאלקטי: הוא טמון בהשבת המשמעות למילים שהעולם רוקן. הווקיזם מרוקן את המילים מנשמתן, והאיסלאם הפוליטי ממלא אותן בהתלהבות הרסנית. ישראל מצדה צריכה להטעין אותן שוב במשמעות אלוקית.
הרב סולובייצ'יק חזה זאת: האדם המודרני איבד את מושג ה"ברית". הוא אינו חי עוד בעולם של מחויבויות אלא של מצבי רוח. הווקיזם הוא הצורה החדשה ביותר של פירוק זה: הוא אינו מכיר עוד בברית, אלא רק ב"רגשות מוסריים". הוא אינו מאמין עוד בקשר ומחויבות, אלא רק בתחושה.
כך קרה שהעולם המערבי, שנשא פעם אידיאל מוסרי כלשהו שירש מהר סיני, התמוטט אל תוך אשמה רכה. ובדיוק בתוך החלל הרוחני הזה האיסלאם הפוליטי משגשג: הוא מנצל את חולשתו המוסרית של עולם שאיבד את אמונתו בלגיטימיות שלו עצמו.
ישראל, במציאות הזו, אינה יכולה להרפות. שכן איננה רק אומה בין אומות. היא, בלשונו של הרב קוק, הלב המוסרי של העולם, המקום שבו האמת הא-לוהית עוד מבקשת להיאמר בתוך ההיסטוריה.
ביום שישראל תוותר על אמונתה בשליחותה, היא תהפוך גם היא לקורבן של הווקיזם, אותה מחלת נפש מערבית ההופכת כל אמונה לדיכוי וכל אבחנה לאפליה.
לכן השלום האמיתי לא יבוא מחתימה פוליטית, ולא מהסכם מצולם לצד נשיא אמריקני שממהר מדי לכתוב את דף ההיסטוריה שלו, גם אם אהבתו לישראל ולעמה אמיתית. השלום יבוא כאשר העמים יכירו שהאמת המוסרית אינה ניתנת לביטול על ידי הסכמה תקשורתית. שכוחו של ישראל איננו בארסנל הצבאי שלו אלא באור רוחו.
ועד אותו יום, על ישראל להישאר ערנית, לא מפחד אלא מתוך נאמנות לשליחותה. עליה לזכור שכל נשק שהיא ממציאה, כל טכנולוגיה שהיא מפתחת, כל ניצחון שהיא משיגה, אינם אלא לבוש זמני של חכמה אלוקית המוליכה אותה דרך סופות ההיסטוריה.
הווקיזם ייעלם, כפי שנעלמת כל אשליה הרואה בעצמה מוסר.
אבל ישראל, עם ההבחנה, תשרוד את הבלבול הזה כפי ששרדה את כל האליליות של העולם, עד לבוא המשיח הנכסף, כאשר כל העמים יכירו סוף סוף כי אלוקי אברהם, יצחק ויעקב הוא האחד, האמיתי והחי.
0 תגובות