ישראל מעל הטבע: רעיון מפתח זה נמצא במיוחד בחיבור "תפארת ישראל" של רבינו המהר"ל (הקדמה ופרק ב').
המהר"ל מציג שם את ישראל (העם היהודי) כמציאות רוחנית שייעודה חורג מהסיבתיות המכנית של העולם הטבעי. הטבע פועל על פי חוקים פנימיים ללא תכלית מוסרית. על ישראל מוטלת המשימה להחדיר בו מכוונות רוחנית, סדר אתי, צורה המרוממת את החומר.
לומר שישראל נמצא "מעל הטבע" אין פירושו חסינות ניסית או התנתקות מהעולם החומרי. משמעות הדבר היא שגורלו ותפקודו אינם ניתנים להסבר באמצעות כוחות הטבע בלבד. הוא נושא בהיסטוריה שליחות טרנסצנדנטית המנוסחת במפורש בתנ"ך: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). ישראל הופך בכך לצינור שדרכו הממד האלוקי חודר אל המציאות.
עבור המהר"ל, הטבע אינו מטרה אלא חומר גלם. עם ישראל, באמצעות התורה והמצוות, מעניק למעשים הרגילים ביותר כוונה רוחנית המשנה את המבנה שלהם עצמו. החומר מפסיק להיות מנגנון פשוט והופך למצע של משמעות, לשדה של טרנספורמציה.
אברהם אבינו: הדמות המכוננת של שליחות זו
אברהם פותח את האפשרות של בן אנוש הבוחר בחופשיות בברית אלוקית. הוא עוזב את סביבתו המשפחתית כדי ללכת אחר דבר נעלה. באמצעות ברית המילה, הוא חוקק את מחויבותו בגופו ממש. מחווה זו מציינת את הכניסה למערכת יחסים שאינה טבעית אלא רצויה, נבחרת, ומכוונת לעבר תכלית מוסרית.
עבור המהר"ל, ברית המילה מבטאת רצון אלוקי ולא רצון אנושי. עבורו, זוהי פעולה שבה האדם "מעוצב" על פי הרצון האלוקי. הילד אינו בוחר דבר, זהו הא-ל שבוחר בישראל.
עוד על פי המהר"ל, ישראל כקולקטיב מפעיל רצון חופשי והיסטורי בקבלת הברית בסיני (תפארת ישראל, פרקים כ' עד כ"ה). שם טמונה הבחירה. ברית המילה של התינוק אינה אלא סימן גופני להחלטה קולקטיבית ורוחנית שקדמה לה.
התורה מאשרת בחירה זו: האדם אינו מוגדר עוד רק על ידי מוצאו הביולוגי אלא על ידי מחויבותו לחוק. אברהם הופך לאב-טיפוס של זה המשנה את המציאות באמצעות החלטה רוחנית. התנ"ך מתאר את ישראל כ"אור לגויים": "ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ" (ישעיהו מט, ו). ישראל אינו נקרא להסתגר בתוך עצמו, אלא להאיר את העולם על ידי נשיאת נורמה מוסרית.
המהר"ל מסביר כי בחירת ישראל אינה העדפה אלא פונקציה. בחיבורו "תפארת ישראל" (פרק ב'), המהר"ל קובע כי הבחירה האלוקית אינה מעשה של משוא פנים. הא-ל אינו מייעד את ישראל כדי לתגמל אותו, אלא כדי להטיל עליו משימה ספציפית: להיות הנושא הגלוי של מבנה מוסרי. ישראל לא נבחר כי הוא טוב יותר, אלא כדי לבצע משימה שאחרים אינם יכולים או אינם רוצים ליטול על עצמם באותו אופן.
עבור המהר"ל, להיות נבחר פירושו להיות חשוף יותר, שפוט יותר, ואחראי יותר. הוא אומר זאת במפורש בהתבסס על הפסוקים (ז', י"א וי"ב) בפרשת דברים, שם לאחר הבחירה מופיעה מיד דרישה מוסרית מוגברת.
המהר"ל מסביר ב"נצח ישראל" (פרק א') כי השנאה כלפי ישראל נובעת מהשלכה: העולם החומרי מפרש את הייחודיות הרוחנית דרך קטגוריות של יריבות וכוח. לכן, לא הבחירה של הא-ל היא שיוצרת שנאה זו, אלא האופן המעוות שבו האומות תופסות אותה. המהר"ל אומר שלשנאה זו אין כל בסיס רציונלי. היא נובעת מהטעות היסודית שבקריאת מושג רוחני בעיניים של פוליטיקה אנושית.
אם כן, מדוע נבחר ישראל ולא אומה אחרת? המהר"ל עונה ישירות: "ישראל קיבלו את התורה בסיני ולא שאר האומות" (תפארת ישראל, פרק כ'). הבחירה אינה שרירותית אלא נשענת על מעשה היסטורי של קבלה קולקטיבית. הקב"ה לא בחר בישראל מתוך חלופות אדישות. ישראל הוא זה שהציב את עצמו במערכת יחסים של ברית שאחרים לא בחרו בה.
האמצעים של ייעוד זה: מצווה, חוק, תפילה, חינוך
לפי הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ז), המצוות מעצבות את האופי האנושי. הן משנות את הטבע אך אינן הורסות אותו. רבי יהודה הלוי ב"כוזרי" (פרק כ"ו) מדגיש את העובדה שהציוויים מכוונים את כוחות הטבע לעבר מטרה עליונה. עבור האר"י ז"ל (עץ חיים, שער הכללים), כל פעולה המצווה על ידי התורה מעלה ניצוצות של אור המפוזרים בבריאה. האדם, בביצוע מצווה במודעות, מתקן מבנה קוסמי. מושג, אמנם מעורפל מאוד אך בעל עומק הדורש 'תיק' בפני עצמו, מה שאינו המטרה כאן.
כך, ישראל פועל בעולם לא בכוח אלא בכוונה. הוא מרומם את המציאות על ידי קישורה למקורה הרוחני. המהר"ל קובע ב"נתיבות עולם" שהמצווה מעניקה את צורתה האמיתית למעשי היומיום.
חירות מוסרית ומבט אומות העולם
להיות מעל הטבע פירושו היכולת לבחור בחופשיות נורמה מוסרית שאינה מוכתבת על ידי האינסטינקטים. חירות זו, המכוננת את ההלכה, מציבה את ישראל בתפקיד ייחודי מול האומות.
אך המהר"ל מראה בחיבורו "נצח ישראל" (פרקים א'-י' וי"ד) כי ייחודיות זו מושכת תגובה כמעט אינסטינקטיבית ובלתי מחושבת מהעולם. האומות חשות אי-נוחות יסודית מול עם הטוען לקיומו של חוק החורג מההיסטוריה. המבט הבינלאומי על ישראל מעיד על מתח עמוק זה. ישראל נשפטת על פי קריטריונים שאינם חלים על שום אומה אחרת. עם השב לאדמתו ההיסטורית אמור היה לרוב לזכות בחגיגה; כשעם זה הוא ישראל, מדברים על "קולוניזציה". דמוקרטיה מותקפת המתגוננת מזוהה ככזו; כשזו ישראל, מערערים על זכות קיומה. אסימטריה זו אינה פוליטית אלא מטפיזית.
במסורת היהודית, התנגדות זו מתבטאת היסטורית דרך הארכיטיפים של עשו וישמעאל, שני האחים המודרים מגורל ישראל. עשו, המזוהה לעיתים קרובות עם המערב ועם כוחות חומריים, נוטה לצמצם את ייעוד ישראל למאבק כוח פשוט, תוך הכחשת כל ממד טרנסצנדנטי.
דוגמה מודרנית מוחשית היא האובססיה של חלק מהתקשורת ומהמוסדות הבינלאומיים להחיל משפט בינלאומי חד-צדדי והיפר-ביקורתי, הייתי אומר אף צבוע, על מדינת ישראל. הדבר מודגש על ידי בחירת מילים כגון "קולוניזציה" במקום "שיבה לאדמת האבות", בעוד שסכסוכים טריטוריאליים עולמיים אחרים מטופלים בסלחנות אחרת לגמרי.
המהר"ל מסביר כי האומות תופסות את ישראל לא ככוח פוליטי אלא כהפרעה מטפיזית. ישראל מגלמת בהיסטוריה את הרעיון שקיים מבנה רוחני המגביל את השרירותיות האנושית. פונקציה זו מעוררת מתח טבעי: העולם החומרי נוטה לעבר אוטונומיה מוחלטת, בעוד ישראל מזכירה כי הריבונות המוחלטת אינה שייכת לאדם.
ב"באר הגולה", המהר"ל מפרט מנגנון זה. האומות אינן חולקות על ישראל בשל מעשיה אלא בשל משמעותה. ישראל אינה מותקפת על מה שהיא עושה אלא על מה שהיא מייצגת. נוכחותה מזכירה לעולם שההשגחה אינה מושג מופשט אלא מציאות בהיסטוריה.
מייקל ברגר, בביוגרפיה שלו על המהר"ל (רבי יהודה ליווא מפראג, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2015 עמ' 112-118), מראה כי עבור המהר"ל, ישראל מייצגת בהיסטוריה "עיקרון" ולא "כוח". האומות, הוא אומר, מגיבות לעיתים קרובות בשלילה לא לישראל כעם, אלא למה שעם זה מסמל: החוק המוסרי אינו המצאה אנושית, הצדק אינו תלוי בקונצנזוס של החזקים, ולהיסטוריה יש כיוון ומשמעות.
ניתוח זה מתחבר לקביעה שכבר נוסחה בתורה עצמה (דברים פרקים ו'-ח'): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
מדוע זה מפריע לאומות לפי המהר"ל? ב"נצח ישראל" (פרק י"ד), המהר"ל מסביר כי האימפריות שואפות מטבען לכפות הגדרה משלהן לטוב ולאמת. נוכחותו של עם הטוען כי המוסר נובע מסדר עליון מהווה תזכורת מתמדת לכך שהכוח הפוליטי לעולם אינו מוחלט. ישראל נחשבת אפוא על ידי האומות כנושאת חוק שאינו אנושי.
ישראל וארצה: הצדקה מקראית והיסטורית בחזון המהר"ל
שאלת ארץ ישראל היא מרכזית. הקשר בין ישראל לארצה אינו רק התקשרות סנטימנטלית. זוהי ברית החקוקה בתנ"ך, המוכרת על ידי שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות. להלן הפסוקים המדויקים: בראשית (טו, יח): "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". בראשית (יז, ח): "את כל ארץ כנען לאחוזת עולם". שמות (ו, ח): "הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב".
הנצרות מכירה בהבטחות אלו, במיוחד באיגרת אל הרומאים (פרקים ט'-י"א). האסלאם אף הוא בקוראן שלו (סורה 5 פסוק 21): "היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב אללה לכם".
אף אחת מהמסורות הללו אינה חולקת במישור הטקסטואלי על הקשר בין ישראל לארצה. מדוע אם כן התעצומות ההיסטוריות הללו להכחיש את מה שהטקסטים שלהן עצמן מאשרים? המהר"ל עונה כי נוכחות ישראל בארצה מפעילה מחדש את הממד הטרנסצנדנטי של ההיסטוריה. הדבר מעורר התנגדות אינסטינקטיבית של האומות, המבקשות למחוק את הביטוי המוחשי של ההשגחה. התנגדותן אינה גיאוגרפית אלא רוחנית. היא שואפת למחוק את הממד האלוקי מהמציאות.
מדוע דתות המכירות בעצמן באברהם, בנביאים, בירושלים ובהשגחה, מגיעות לידי הכחשת ישראל בארצה, למרות שהדבר מאומת בכתביהן שלהן? עבור המהר"ל: "שנאת האומות לישראל נובעת מכך שישראל היא צורת האלוקי בעולם". האומות מקבלות ברצון את רעיון הא-ל האחד, אך הן מתנגדות לתפיסה שהוא מתגלה דרך עם מסוים. במילים אחרות, הקושי אינו הא-ל, אלא התיווך של ישראל. או אולי שניהם!
אם הארכיטיפ של עשו מייצג את אתגר הכוח החילוני והחומרי (הכוח שבכוח), הרי שזה של ישמעאל, אבי העמים הערביים במסורת, מגלם את אתגר הערעור התיאולוגי על ירושת הארץ, המבוסס על טענת קדמוניות ולגיטימציה חלופית.
דוגמה מודרנית מדהימה היא הסירוב המתמשך של מדינות מסוימות בליגה הערבית להכיר בזכותה של ישראל לבירתה, ירושלים, או אפילו לעצם קיומה על אדמה זו. סירוב המנומק לעיתים קרובות על ידי קריאה מתחרה של ההבטחות שניתנו לאברהם אבינו ולא מסיבות פוליטיות גרידא. הכחשה קונקרטית זו של הקיום ההיסטורי היא המשך ישיר של היריבות הרוחנית בין עשו וישמעאל נגד יעקב/ישראל, כפי שראה המהר"ל כסירוב לתכלית המוסרית לטובת דטרמיניזם חומרי או קריאה מזויפת של הברית.
אפילו מחקרים אקדמיים בעלי שם מגיעים למסקנות מדהימות ומעניינות לא פחות. עבודותיהם של חוקרים כמו דניאל בויארין (Border Lines, 2004) או גיא סטרומזה (The Making of the Abrahamic Religions, 2017) מסבירות כי המסורות הדתיות אינן מתגבשות רק על ידי הצהרת אמת, אלא לעיתים קרובות על ידי הגדרת יחסן לישראל. בקריאת חוקרים אלו: הנצרות תובעת את ירושת ישראל על ידי פרשנות מחדש; האסלאם טוען להיות השחזור של המונותאיזם של אברהם. בשני המקרים, אם ישראל מוצאת מחדש את ארצה ואת מרכזיותה ההיסטורית, הדבר מעמיד בסימן שאלה מאות שנים של פרשנות תיאולוגית שהציבה דתות אלו כיורשות הלגיטימיות של ההבטחה האברהמית. כך, כאשר ישראל שבה לארצה, הדבר מייצר מתח שאינו גיאוגרפי אלא סמלי.
שילוב פוליטיקה עכשווית
בפרספקטיבה זו, ההחלטה האחרונה להכשיר התנחלויות מסוימות בגדה המערבית יכולה להיקרא באור זה. עבור חלקם, זוהי אשרור של זכות היסטורית ומקראית. עבור אחרים (לה מונד, וכן כלי תקשורת "ווקיסטים" ופרוגרסיביים מסוימים), זוהי החלטה פוליטית הניתנת לוויכוח. מדהים!
אך ברוח המהר"ל, שאלה זו לעולם אינה חומרית בלבד. היא נוגעת ליחס האונטולוגי בין ישראל לארצה, יחס המתועד בטקסטים המכוננים של שלוש הדתות. היא נוגעת גם להתנגדות האומות מול מציאות החורגת מהטבעי. האומות מעדיפות לעיתים קרובות להציב את ישראל במסגרת פוליטית גרידא, כדי להימנע מהכרה משתמעת בקריאה עליונה. המהר"ל מדייק בנקודה קריטית: האומות מקבלות בקלות השגחה רוחנית, בלתי נראית ומופשטת. אך לקבל השגחה היסטורית, קונקרטית, המגולמת בעם החי היסטוריה ייחודית – זה קשה הרבה יותר.
משמעות אוניברסלית
המשמעות תהיה: שלהיסטוריה יש משמעות מדויקת, שמשמעות זו עוברת דרך עם הניתן לזיהוי, שעם זה עדיין קיים, וששיבתו לארצו אינה תאונה פוליטית אלא אות של השגחה. המהר"ל מדגיש כי האומות מעדיפות אלוקות אוניברסלית כל עוד היא נותרת חסרת השלכות מעשיות בהיסטוריה. כאשר ההשגחה מתגלה דרך ישראל, אמונתן עצמה עומדת למבחן.
סיכום
לומר שישראל היא מעל הטבע, על פי המהר"ל, זה לטעון שההיסטוריה יכולה להיות מכוונת על ידי המשמעות, ולכן על ידי תכלית מוסרית החורגת מהדטרמיניזם הזה. אין זו פריבילגיה ביולוגית או אתנית, אלא שליחות.
התורה מגלה שהאדם, באמצעות המצווה והחוק, יכול לקדש את המציאות. המהר"ל מדגיש לעיתים קרובות רעיון זה: האדם אינו כפוף עוד לטבע, הוא מכוון אותו. הוא מעניק לו משמעות ומקדש אותו. אברהם פותח דרך זו. העם העברי הופך לנושא הקולקטיבי שלה. ארצו היא המקום שבו ייעוד זה מקבל צורה קונקרטית. ולמרות שיפוט האומות, למרות ההתנגדויות, למרות המשברים, ישראל נותרת הנקודה שבה הטרנסצנדנטיות פוגשת את העולם. נוכחותה על אדמתה, שכבר הוכרזה בתנ"ך והוכרה במסורות האחרות, היא הרבה יותר מעובדה פוליטית. היא האות הגלוי לכך שהמציאות אינה סגורה בתוך עצמה. שיש לה משמעות. שניתן לרומם אותה.
0 תגובות