"האם החרדים הם ימין או שמאל? האם בכלל יש להם דעה משלהם?" השאלה הזו נזרקת לחלל האוויר שוב ושוב, לעיתים מסקרנות כנה ולעיתים כהתרסה מזלזלת. התשובה הקצרה היא שהחרדים, כידוע, אינם מקשה אחת. אך התשובה הארוכה והחשובה יותר דורשת צלילה אל עומק התפיסה החרדית בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
יש הגורסים כי לגדולי ישראל אין עמדה עקרונית בשאלות של ימין ושמאל מדיני, או שאף לא אמורה להיות להם כזו. זוהי טעות יסודית. החזון איש (קוב"א ח"ג צ"ב) כבר הגדיר את ההפרדה בין "איסור והיתר" לבין "שוק החיים" כשיטה של מינים וכפירה. תפיסת "דעת תורה", שאותה אימצה החברה החרדית, גורסת מעורבות והכרעה של גדולי הדור בכל שטחי החיים – כולל, ואולי במיוחד, בשאלות של חיים ומוות לאומיים.
אלא שבניגוד למצעים פוליטיים חילוניים, משנתם של גדולי ישראל אינה מוגשת כמשנה סדורה בכריכה רכה. היא נלמדת מתוך מכתבים, נאומים, ואולי בעיקר – מתוך הנחיות פוליטיות ברגעי הכרעה. כשבוחנים את הצמתים הללו, מגלים תמונה מרתקת: החרדים אולי נראים לעיתים כמו הימין או השמאל, אך המניעים שלהם שונים לחלוטין.
הפרדוקס של הרב שך: יונה מדינית, נץ קואליציוני
קחו לדוגמה את מרן הרב שך זצ"ל, אבי ההשקפה הליטאית ומייסד "דגל התורה". במשך שנים הוא הביע עמדה נחרצת: אין להתגרות באומות העולם, וההתנחלויות הן סכנה מיותרת. מכוח עמדה זו, הוא הורה לח"כים החרדים להימנע בהצבעה על חוק רמת הגולן – למרות השותפות עם בגין ולמרות זעמו של ראש הממשלה דאז.
אך אותו הרב שך, שראה בשמעון פרס "מוסר" (בשל האשמת צה"ל בטבח סברה ושתילה), ביצע את המהלך המפתיע ביותר ב-1990. לאחר "התרגיל המסריח", כשהייתה לו הזדמנות לחבור לממשלת שמאל שתקדם את תפיסתו המדינית, הוא בחר דווקא בליכוד. הנימוק? על החרדים להיות שותפים עם המחנה ה"מסורתי", המאמין, גם אם יש ביניהם תהום מדינית.
זוהי ה-DNA של "דגל התורה" עד ימינו: השקפת עולם יונית-פרגמטית, שעטופה בברית פוליטית ימנית-מסורתית.
בין "פיקוח נפש" ל"אף שעל"
גם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, מנהיגה הרוחני של ש"ס, הציג עמדה דומה בשיעורו המפורסם מ-1979, שם פסק כי "שטחים תמורת שלום" מותרים ואף רצויים משום פיקוח נפש. פסיקה זו אפשרה לש"ס להימנע בהצבעה על אוסלו א'. אלא שגל הטרור ששטף את הארץ שינה את המשוואה הפרקטית: אם הוויתור מביא יותר דם, הרי שטיעון "פיקוח נפש" מתהפך, והתוצאה היא חזרה למדיניות "שב ואל תעשה".
מנגד, אי אפשר להתעלם מהקולות האחרים. הרבי מליובאוויטש הוביל קו ניצי תקיף של "אף שעל", המבוסס על סעיף מפורש בשולחן ערוך (סימן שכ"ט), ואף מנע בפועל את ממשלת פרס ב-1990. גם במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל נשמעו קולות ימניים מובהקים: האדמו"ר מסלונים הורה להימנע מהצבעה ליהדות התורה בגלל ההתנתקות, והאדמו"ר מקרלין קיים עצרת תפילה המונית בכותל נגד הגירוש מגוש קטיף.
מיתוס ההקצנה ימינה
התפיסה הרווחת היא שהציבור החרדי "זז ימינה". זוהי אשליה אופטית. הציבור החרדי תמיד היה מחובר סנטימנטלית לימין – עוד מימי המחתרות והאצ"ל. מה שהשתנה הוא לא האידיאולוגיה, אלא הנראות. השוליים החרדיים התרחבו, הרשתות החברתיות נותנות במה לקולות קיצוניים, והדור הצעיר מחצין את מה שהוריו שמרו בלב.
אך ברמת המאקרו, ההנהגה החרדית נותרה בעינה: זהירה, חשדנית, ומעדיפה לא להכריע.
האחריות שבבריחה מאחריות
יש שיקראו לזה בריחה מאחריות, אך אני רואה בכך דווקא אחריות עמוקה. החרדים הם מיעוט התלוי בחסדי השלטון ובקופת המדינה יותר מכל מגזר אחר. אחרי ה-7 באוקטובר, כשהעוינות כלפי המגזר גברה, הזהירות הזו נדרשת שבעתיים.
המפלגות החרדיות ויתרו במודע על עמדת "לשון המאזניים". הן בחרו בנאמנות ל"גוש המאמינים" ושילמו על כך מחיר תדמיתי ופוליטי כבד מול המרכז-שמאל. זהו לא מהלך של ימין מדיני, אלא של הישרדות סקטוריאלית. זו העדפה ערכית של הזהות היהודית על פני הפתרון המדיני.
בסופו של יום, הפוליטיקה החרדית משחקת שח-מט מורכב: יש לה עמדות ברורות בשאלות של חיים ומוות, אך היא מעדיפה שהאצבעות שילחצו על ההדק – או יחתמו על הסכמי שלום – יהיו של אחרים. עבור החרדי המצוי ומנהיגיו, השאלה אינה רק "איפה עובר הגבול", אלא עם מי הכי בטוח לצעוד בדרך, גם כשהיא מלאה במוקשים.
- בצלאל שטאובר הוא יזם ויועץ אסטרטגי - ומשמש כיועץ במיזם תמה
0 תגובות