בכל הגלילות ידעו כי אין נאמן מר' יוסף לאדון המחוז. אמנם נאמנותו זו צלחה בידו וכמים הפנים לפנים כן לבו של האדון אליו, אשר מרעיף עליו רק טוב.
וביום מן הימים נדרש האדון לצאת למסע ארוך באחד הענינים החשובים שבהם היה נתון. הוא לקח את סגנו ונתן לו סמכויות של ממלא מקום, ואחר הפליג לדרכו.
כולם נופפו בידיהם לשלום כאשר יצא האדון ורק אחד פג לבו בקרבו: יוסף. כי ידע את גודל שנאת ישראל שיש לאותו ממלא מקום שהתמנה וידע כי התקופה הקרובה לא תהיה קלה.
אמנם מעתה צרו את צעדיו, ובכל בוקר קבל גזרות חדשות. וביום אחד, נטל הממונה והעמיד את יוסף בקלון גדול למשפט ציבורי והלקה אותו חמש מלקות בפרהסיה. ככה תבע את שנאתו העצומה לכבוד שקיבל היהודי עד כה. הבזיון היה עצום, וגם הכאב הפיזי היא גדול. לא קל היה, אבל יוסף איחה את שברי לבבו והמשיך את החיים.
שקי הזהובים
וביום אחד הגיע האדון חזרה למקומו, והתקבל בכבוד מלכים. ומכל הצוהלים, יוסף היה השמח ביותר. כשנודע לאדון מה עבר על יוסף, כי כולם דיברו על כך, כעס מאוד על הממונה. הוא קרא לו והודיעו כי בעבור כל מכה שהיכה את נאמנו היהודי, צריך הוא לפייסו בשק של זהובים.
וכך באותו היום נתעשר יוסף באוצר אגדי של חמישה שקי זהב. ובבוא רעייתו לביתו, מצאה אותו כשהוא בוכה. למה? הזדעזעה. הלא כבר שמעה כמו כל האנשים בסביבה, שדווקא היום קיבל פיצויים והמושל תבע את עלבונו והשיב את כבודו האבוד.
אכן, אמר יוסף, אלא שבוכה אני על שקיבלתי בזמנו רק חמש מלקות...
על מה מתלוננים?
אף אחד לא רוצה מלקות, אבל כל אחד חיב לעבור את "תקופת המעבר", דברים שאינם נראים מלכתחילה ברורים. שצריך לאמץ בשבילם את השכל ואת הרגש, ואחרי שעוברים את המעבר המטלטל הזה, מתגלים לפתע צדדים חדשים לענין. מקום עבודה שמתחילה היה נראה כחוסר הצלחה. שכנים שלא ידענו איך יתאקלמו. מסגרת הלימודים החדשה של הילד.
אנחנו לא יודעים לקרוא ספרים ולהנות מיצירתם, תמיד אוהבים לגולל אל הדפים האחרונים של הספר 'לראות שכל העניינים מסתדרים לבסוף' ואחר כך לזרום עם התהליך. גם בחיים אנחנו ככה בדיוק. רוצים להגיע לסוף, אבל לא באמת לסוף. כי אנחנו עוד רוצים לחיות וליצור. רק שאם היינו יודעים את הסוף לא היתה כאן צמיחה. היינו אוסף של בובות תאטרון הנמשכות אחרי החוטים של המפיק. ואנחנו לא רוצים להיות מריונטות. אז צריכים ללמוד לחיות עם ההפתעות.
עם נדע שבכל תחנה כזו שעברנו בהצלחה מחכים בסוף שקי הזהב, הרי שהשמחה תהיה דבר טבעי. איך יודעים זאת? על ידי אמונה! צריכים להאמין במי שכל העולם שלו. אשר ברא אותנו ואת כל הסביבה שלנו ואת כל מה שאנחנו רואים וגם את מה שיותר רחוק ממה שעינינו צופות. להאמין ולבקש ממנו.
מצוות ביכורים
בתהליך מצוות ביכורים, צריכים לרדת לשדה, לבחור בו את הפרות הראשונים שהקדימו להבשיל, וכשהם בשלים לגמרי, לבוא עם הטנא אל הכהן אשר בבית המקדש, ולהודות על כל ההצלחות. היו קשיים בדרך, הגשמים עד שהגיעו, האדמה שהיתה חרוכה, החרקים שניהלנו מולם מלחמה, אבל יש תוצאות טובות! שמחים לא רק עכשיו אלא בכל בוקר, עם כל שלב בתהליך. כלשון התורה: ושמחת בכל הטוב אשר ד' אלקיך נותן לך.
צריכים להיות בשמחה
וכבר אמר הבעל שם טוב הקדוש: תחשוב טוב – יהיה טוב. לא להפוך לעם של קוטרים. אלא שהשמחה תהיה הסימן הכי מובהק שלנו , עם של מאמינים, אשר יש לנו על מי לסמוך. 'תן כמו הסטיקר הנפוץ: תן חיוך, הכל לטובה!