בפרשתנו פרשת לך לך, מצאנו קשר לסוף פרשת נח בה מוזכרים כל הדורות שהיו מנח ועד אברהם אבינו, ביניהם מוזכר תרח שהוליד את אברם את נחור ואת הרן, והרן הוליד את לוט, ואחרי זה כתוב על יציאת אברם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ובאו עד חרן וישבו שם.
והנה התורה מספרת על ציוויו של הקב"ה לאברם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
מדוע התורה לא הציגה את מעלותיו של אברהם?
ויש לשאול, מדוע התורה לא הקדימה להציג את אברם כשם שהקדימה בשבחו של נח בתחילת פרשת נח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח, ויולד נח שלושה בנים וכו'", ואילו באברם התורה כותבת ישירות: 'ויאמר ה' אל אברם לך לך' וכו' ולא כתבה קודם לכן מי היה אברם אלא רק כתבה על היציאה שלו מחרן עם בית אביו? מדוע לא פרטה על חיפושו אחרי המצאותו של הקב"ה בעולם ועל שהכיר אותו בגיל שלש, על מסירות נפשו לפרסם את שמו של הקב"ה בעולם למרות שהיה אחד נגד כל בני דורו וכו'?
מדוע נחשב "לך לך" לנסיון כששכר רב בצדו?
בפרקי אבות מובא שעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה. והנה, רוב הראשונים מבארים, שמה שהקב"ה שלח את אברהם אבינו לארץ ישראל הוא אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם. וצריך להבין, מה היה הנסיון בציווי זה, והרי מבטיחו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול", "ואברכך", "והיה ברכה" וכו'. אני חושב שאני אישית (ואני בטוח שכל אחד מעם ישראל כן), אם הקב"ה היה מתגלה אלי כמו שהוא התגלה לאברהם אבינו ומצוה עלי ללכת רגלית לחצות את כדור הארץ ולעזוב הכל, ובתמורה: "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואהיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה" - מי היה מוותר על דבר כזה? אם כן מה הנסיון כאן? הרי הקב"ה מגלה לאברהם את השכר בצידו?
אברהם היה כבר בדרכו ביציאה מהרן?
ועוד יש להבין, הרי בסוף פרשת נח כתוב שכבר יצאו ללכת ארצה כנען, אם כן מה הציווי שנצטוה אברהם אבינו והרי הוא כבר לא נמצא שם?
מדוע נקבע לחתום: "מגן אברהם" דוקא?
עוד דבר - רש"י מביא על הפסוק "ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלקי אברהם, ואברכך - זה שאומרים אלקי יצחק, ונברכו בך - זה שאומרי אלקי יעקב. יכול יהיו חותמים בכולם? תלמוד לומר "ונברכו בך" - בך חותמים ולא בהם", עכ"ל. ויש להבין הרי בגמרא מובא שאין אדם לא מתקנא לא בבנו ולא בבן בנו, ולא בתלמידו. ואם כן צריך להבין ומה אם היו מתקנים לחתום "מגן יצחק" או "מגן יעקב" הרי לא היה מתקנא אברהם, ומדוע נקבע לחתום "מגן אברהם"?
מה השייכות בין מהויותיו של אברהם אבינו?
ועוד יש להבין את הקשר במהויותיו של אברהם אבינו, שהרי אנו מוצאים על פי דברי חז"ל במדרשים, שהיו לאברהם שתי מהויות: מהות אחת שאברהם אבינו היה מצטיין במידת החסד, "חסד לאברהם", כמו שמתארים על אוהל אברהם שהיה פתוח לארבע רוחות ומכל מקום שהיו מגיעים אליו היו יכולים להכנס במחיצתו ולהתארח וכו'. ומהות נוספת היתה לאברהם אבינו, ולומדים זאת מהפסוק לקמן: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" - מכאן שהיה אברהם אבינו מגייר את האנשים, שהיה מכניס כל מי שבא בצל קורתו בצל כנפי השכינה, וכך היה קורא בשם ה' ומשכנע את כל באי עולם לעזוב את העבודה זרה שהיתה בדורו ולדבוק בהקב"ה.
והנה על פניו נשמעות שתי המהויות כשתי דברים שונים, אבל באמת היינו הך. פעם היה מקובל ש"אנשי קירוב" הם אנשים שלא מסוגלים להמית עצמם באהלה של תורה לכן קמו מספסלי בית המדרש ויצאו למרחבים לחפש נפשות אבודות ולקרבם לתורה, והיו מחפשים מעט מעשיות ודרשות מעניינות, שמעיד כביכול על יכולת שכלית מועטת, שמתאימה רק לקירוב ולא ללמדנים הלנים בעומקה של הלכה.
אבל הרי אצל אברהם אבינו מצאנו שמעצמו למד את כל התורה כולה, והיה עמל ומתייגע לקיים כל אחת ואחת ממצוות התורה, ובודאי שלא פסח על מצות "והגית בו יומם ולילה", וכן "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", ובודאי שלא יעלה על הדעת לומר אפי' ברמז שאברהם אבינו היה מאלה ש"לא הולך להם בלימוד" ולא חיפש לעצמו מרחבי חופש, ואף על פי כן היה עוסק בקירוב במסירות נפש ממש. וא"כ שומה עלינו להבין מה כיצד נתחבר החסד לאברהם עם הנפש אשר עשו בחרן.
הגורמים לאדם לעסוק ב"קירוב"
וישנם שני טעמים מה גורם לאדם לעסוק בקירוב. טעם אחד הוא שהמניע של אדם כזה הוא אהבת ה' הבוערת בקרבו, וכיון שהוא אוהב את הקב"ה במדרגה גבוהה ביותר הוא רוצה שכולם יאהבו אותו!
לדוגמא, כל בן האוהב את אביו בכל מאודו, רוצה בפנימיותו שכל אדם בעולם יאהב את אביו באותה צורה, ואם ח"ו ישמע מישהו שמדבר באביו סרה יכאב כאב גדול ונורא, כך מי שאוהב את הקב"ה בכל מאודו חש רצון עז שכל באי עולם יאהבו אותו לפחות באותה מידה, ויכאב כאב גדול בראותו אדם אחר ובפרט אחד מבניו שלא מקיים את מצוותיו ועובר על דברו יתברך.
ויש עוד טעם שניתן לומר כדי להסביר מדוע אנשים עוסקים בקירוב - והוא שלא מחמת אהבת ה' הבוערת בקרבו הוא עושה כן אלא מחמת אהבת הבריות שיש בו, דהיינו יודע הוא שהאמת נמצאת באמונה באל יתברך ובעבודתו אותו אמנם אין הוא מצטיין באהבת ה’´אלא באבהת הבריות, ואותה אהבה בתכלית שאוהב כל אדם (ונכון הוא שבשורש אהבה זו יש אהבת ה' שכן כל אדם הוא חלק אלוק ממעל) וכיון שכן רוצה הוא בטובתם ומלמדם את הדרך הטובה והישרה, שהיא באמונה בה’ ועבודתו.
וזה כמו אותו אדם שראה מבצע מאוד משתלם במקום מסויים על מחירו של מוצר כזה או אחר, באופן טבעי הוא ירוץ ויספר לכל ידידיו אוהביו ורעיו על אותו המבצע, והוא מחמת אהבתו אותם ירצה לבקש בטובתם שגם הם יהנו מאותו המבצע (ולא יעלה על הדעת שהוא הולך לספר לכל אוהביו מחמת שהוא רוצה בטובתו של מי שעושה את המבצע, שעל פי רוב איננו מכירו כלל).
חיבור שתי המידות הנ"ל אצל אברהם אבינו
נמצא לפי זה, ששתי המידות של אברהם אבינו, החסד וה"קירוב" מתחברים יחדיו כי ביסוד רצונו של אברהם אבינו לקרב כל אדם לאבינו שבשמים מונחת המהות של חסד שרוצה לעשות עם כל בריה. כלומר אהבת הבריות העצומה שלו שגרמה לו להעניק חסד לכל הבריות היא זו שגרמה ודחפה אותו לקרבם לתורה והאמונה בהי"ת. ולא שאנו באים לזלזל ח"ו באהבת אברהם אבינו להי"ת שהרי הקב"ה בעצמו קרא לו אברהם אוהבי, אלא שכך נתקבל מדורי דורות שמידת החסד היא שייכת לאברהם.
ולכן, יצחק אבינו שהיה במידת הגבורה, היה עוסק בעבודת בוראו, לא מצאנו בו שעסק ב"קירוב" באותה מידה שאברהם אביו מסר עצמו עליה, מכיון ששורש הרצון למסירות נפש ל"קירוב" נמצא בחסד, ואברהם היה איש חסד במהותו, מה שלא היה במהותו של יצחק אבינו, ולכן יצחק אבינו היה כל חייו יושב באוהלה של תורה, יותר מכונס לעצמו ולא לשאר באי עולם.
יעקב אבינו היה במהותו בעל שתי התכונות, הוא היה במידת "תפארת" שזה חסד משולב עם גבורה, החצי הראשון של חייו היה "איש תם יושב אוהלים", עובד את ה’ עם קונו ולא מעורב עם הבריות. ומאידך, בחצי השני גר עם לבן במשך עשרים שנה, התחתן וגידל משפחה, וכביכול יצא לעם- וזה בגלל תכונת החסד שהיתה מעורבת במידת הגבורה שבו.
שורש הנסיון של "לך לך"
ויתכן שזה גופא היה הנסיון שהקב"ה ניסה את אברהם אבינו ב"לך לך". הנה אברהם אבינו יושב ומגייר את בני דורו לרבבותיו, שכן התורה מתבטאת וכותבת "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ולאחר מכן כתוב 'וירק את חניכיו ילידי ביתו', ובמדרש מובא שזה היה שלוש מאות ושמונה עשרה המובחרים שבעבדיו, כלומר שהיה לו צבא של עבדים והוא בחר את המובחרים שבהם (ולפי רש"י לא היה אלא אליעזר שהגימטריא של שמו היא שלוש מאות ושמונה עשרה).
[ואגב, בתרגום יונתן בן עוזיאל מביא שאליעזר היה בנו של נמרוד, וממילא הוא היה תקיף כאביו שהיה ידוע בתקיפותו וגבורתו, ובתקיפותו הטבעית היה שקול כמו שלוש מאות ושמונה עשרה].
מדוע נצטוה אברהם ללכת ממקום פעילותו הברוכה?
אם כן, הרי אברהם אבינו היה יכול לשאול את הקב"ה: רבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני, וכי אני מתבטל כאן? האם אני יושב כאן "רגל על רגל"? הרי כל כולי מסור בשבילך! אני עורך סמינרים שלמים, מביא אנשים ומקרב אותם אליך, מסביר להם מה זה דבקות בהקב"ה, מסביר להם מה זו אמונה! בניתי את התשתית! יש לי שיעורים בכל מקום! יש לי אנשים שמתקרבים אליך! האם לעת כזאת אתה אומר לי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ממקום שבו אני עושה כל כך הרבה נפשות?! אני רוצה עוד, הנה יש לי קהל אנשים שבאים ומתרבים לשורותינו.
"קירוב" במקום זר ושונה - מסירות נפש לאהבת ה'
והנה, ניתן לומר שני הסברים לעניין זה. הפשט הראשון שחייבים לומר כאן הוא, שהקב"ה אומר לו שאין זו חכמה להיות ב"ארצך", ב"מולדתך" וב"בית אביך" ושם לקרב אנשים לקב"ה, שכן כשאתה ב"בית אביך" אתה לא מגלה אהבת הבריות מופרזת שכן אתה עובד ממקום שנוח וטוב לך. גם כשאתה נמצא ב"ארצך" וב"מולדתך" אין כאן תסמינים של אהבת הבריות מיוחדת שכן אתה נמצא בקרב האנשים שאיתם גדלת, אנשים בעלי אותה מנטאליות כמו שלך!
ואומר הרמב"ן, שנכון הוא שיצאו מאור כשדים והגיעו לחרן, אבל גם אור כשדים וגם חרן שכנו באותו מחוז, ועדיין היה נמצא אברהם באותו מחוז ובאותה מדינה, ובשתי המקומות דיברו אותה שפה - ארמית, ולכן לא נחשב לו עדיין יציאתו מאור כשדים לחרן לנסיון מוחלט, זו לא חכמה לקרב את האנשים איתם גדלת , הדומים לך בשפה, מנטליות ואורח חיים. לכן, אמר לו הקב"ה, צא לגמרי מכל המקומות שאליהם אתה קשור ולך למקום שם יש מנטאליות שונה לגמרי, שפה שונה לגמרי, אנשים שונים לחלוטין מאלה שאתה רגיל אליהם, ושם נראה איך אתה מוסר נפשך ממש לעבוד בשבילי ולקרב אותם לאביהם שבשמים, שם תבחן אהבת הבריות שלך עד היכן תגיע.
נסיון "לך לך" - מהותו של אברהם אבינו
וזו הסיבה שהתורה לא צריכה לכתוב הקדמה על אישיותו של אברהם אבינו כמו שמצינו בנח, משום שעצם הפסוק של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", עצם הנסיון שהקב"ה אמר לו לצאת למקום שהוא כולו שונה לחלוטין מכל הרגליו ומכל מה שהכיר אברהם אבינו - גולם בתוכו את כל ההקדמות כולן הקשורות לאברהם אבינו. עצם נכונותו של אברהם אבינו להקריב את כל כולו למען אחרים, מלמדת על אהבת הבריות העצומה שהיתה באברהם אבינו ללא שום גבול וללא שום סייג.
שכר ההליכה לא מכחיש את הנסיון
ולכן, ניתן להסביר שזו הסיבה מדוע השכר שהובטח לאברהם לא הכחיש את הנסיון, משום שכאן הנסיון לא היה עצם היציאה וההליכה, אלא הנסיון היה יותר עמוק האם גם במקום אליו הולך יקרב אנשים לתורה באותה מידה שקירב במקום בו גדל והתרגל. ועל העבודה שיעשה במקום אליו הולך לא הובטח שום שכר, וכך השאלות שהקשינו מתיישבות היטב.
מדוע חותמים במגן אברהם
ולגבי השאלה שהזכרנו מדוע חותמים את הברכה הראשונה דווקא באברהם, ומברכים מגן אברהם יש לפרש ע"פ הנ"ל, שמידת החסד שהיתה לאברהם אבינו ע"ה, היא הראויה לשבח בה את הי"ת בברכה הראשונה של השבח. מידה זוזו שנתנסה בה ועמד בה, מידה זו שנבעה מתוך אהבת הבריות העצומה לכל אדם באשר הוא יציר כפיו של הקב"ה, והדאגה שלו לקרב את כל באי עולם להאמין ולעבוד להי"ת, היא היא המידה שתעמוד כמגן וחומה לנו העם הנבחר בניו וצאצאיו של אברהם אבינו לכל הדורות. ובמידה זו נשתבח ה’ בכל פעם שאנו פןתחים את תפילותינו ולכן נבחרה ע"י אנשי כנסת הגדולה כסיום ברכת השבח הראשונה. כי אין שבח יותר גדולה להקב"ה מזה שהגן על א"א ע"ה- בגלל שורש אהבת הבריות. ובזכות מידה זו מגן הי"ת על בניו עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, ועד ועד בכלל.
להיכן נעלמו ה"נפש אשר עשו בחרן"?
המעניין ביותר הוא, שאותן נפשות שקירב אברהם אבינו לתורה - כמו שכתוב: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" - נעלמו ולא נמצאו, לא בתקופתו של יצחק ולא בתקופתו של יעקב בהם לא הוזכרו בשום מקום, ומה שהוזכר אצל יעקב שירדו למצרים בשבעים נפש אין קשר לאותה ה"נפש" אשר עשו בחרן. ולהיכן נעלמו אותן נפשות?
טעם נוסף לציווי של לך לך וביאור העלמות הנפש
ואולי ניתן להסביר על פי ההקדמה שהקדמנו בפרשת נח בתחילת המאמר, שכשם שיש חיידקים של רפואה שמרפאים בהם מחלות -לעומתם יש חיידקי מחלות שמזיקים בני אדם, כך ישנם חיידקים רוחניים בעולם שמשתנים לפי מעשי האדם. אם אדם עושה מצוה, חיידקים אלו הופכים לחיידקי רפואה של קדושה שנדבקים באדם ומרוממים אותו, ומאידך אם אדם עושה עברה, נדבקים בו חיידקים רוחניים שליליים שמזיקים ומטמאים את האדם ומורידים אותו לשאול תחתיות. וממילא המקום שבו נמצא האדם הוא גורם עצום וחשוב ליכולת הרוחנית של האדם. ועכשיו יש לנו טעם נוסף מדוע ציווה הי"ת את א"א ע"ה לצאת מארצו ומולדתו כיון שהמקום היה מלא בחיידקים רוחניים שליליים שמונעים מהאדם להתקדם במסילה העולה בית אל. ולכן מצווה ה’ את אברהם אבינו לצאת , כי עבודתו כאן לא תהיה מושלמת ומספקת, שכמה שירצה להמשיך בעבודתו להקב"ה, יהיה מוגבל בגלל הסביבה , כיון שהיה נמצא באור כשדים ובארם נהריים, עדיין היה מקום המלא בעבודה זרה והשפעה שלילית עצומה המונעת ממנו להגיע לשלימות , והיא הגורם שבסוף אפילו אותם אנשים שזכו להתקרב בימיו אל ה’ כביכול נמחקו מהמפה בגלל השפעת החיידקים שנמצאו בה.
זהירות מהשפעות שליליות
בעיקרון, מוטל עלינו ללמוד משני הדברים שהזכרנו, שאל לנו לשכוח שתמיד עלולות להמצא השפעות שיכולות להשפיע עלינו, ובכל מקום שלא נלך יש השפעות חיוביות ויש השפעות שליליות, ואותן השפעות נגרמות ממצוות ומעברות שאנחנו עושים, וככל שנקפיד להיות באזורים ובמקומות בהן הרוחניות והמצוות גבוהה, כך נוכל להתעלות יותר בתורה ובמצוות ולהיות מושפעים מהם לטובה.
תחילת קדושת עם ישראל וארץ ישראל
וגם צריכים לדעת ולהבין שאברהם ה"עברי" היה יכול לומר רבונו של עולם מה אתה רוצה ממני, אני נולדתי במשפחה שבראשה עמד איש של צלמים ופסלים של עבודה זרה, וכל מי שבא במגע אתם היה מאמין זה לשמש וזה לירח וכל אחד למשהו אחר, ואם כן מה אתה רוצה ממני? אני הרי מושפע מהם. ואף על פי כן אברהם אבינו ידע את האמת והשכיל ליצור ולבנות מסביבו חומת מגן שלא יושפע בהשפעה הרעה שהיתה מסביבו, והגם שכבר בנה מסביבו את חומת המגן, ראה הקב"ה שהשליליות שהיתה באותו המקום עלולה היתה לעשות בה (בחומת המגן) סדקים, ולכן ציוה עליו לקום ולעזוב את המקום הזה ולעלות לארץ ישראל, שכבר אז היתה פלטרין של מלך וכבר אז היתה לה את הקדושה, הר המוריה ומקומות המקדש, ארץ ישראל כבר אז היתה מליאה בחיידקים רוחניים של מצוות וקדושה. בארץ ישראל מובטח לו שיגיע לשלימות הרוחנית שיכול הוא להגיע אליה. בארץ ישראל ביחד עם אהבת הבריות העצומה שיש בו יצליח א"א לקרב יותר אנשים לאביהם שבשמים. אמנם חלק מהצווי ללכת לא"י נבע גם מהצורך להחל את הקדושה המיוחדת של ארץ ישראל, וכמו שאומר הרמב"ן שבכל ספר בראשית מה שמתואר על אברהם אבינו שעבר דרך שכם כדי להתפלל על זרעו שינצחו שם במלחמותיהם, ולאחר מכן מעשה דינה וירידת עם ישראל למצרים, והנצחון על פרעה, כל אותם מעשי אבות המתוארים בפרשה שהם סימן לבנים נוצרו מאותה הקדושה שהחל אברהם אבינו ומאותה ההשפעה שהשפיע על כולם, ולזרוע כמה שיותר חיידקים של מצוות למען זרעו אחריו.
השפעת הימים הנוראים בחודש מרחשוון
בחודש מרחשוון אין לנו שום חגים ומועדים, וכביכול הוא נטול כל תוכן, אבל בירושלמי מבואר ש"מרחשוון" הוא מלשון ששפתותינו עדיין מרחשים מהתפילות הימים הנוראים. היה לנו חודש קודם המלא וגדוש מחגים ומועדים טובים, וההשפעה שלהם גם כן עדיין נמצאת באויר, ואנחנו עדיין נמצאים בתפילת ראש והשנה ויום הכיפורים והניגונים של התפילות עדיין מהדהדים לנו בראש, ואנחנו עדיין נמצאים ברושם הגדול של התשובה מיראה לה זכינו בראש השנה וביום הכיפורים, ומהתשובה מאהבה לה זכינו בסוכות ובשמחת תורה בשיא השיאים שהוא מלשון "נגילה ונשמחה בך" ושל "ותשחק ליום אחרון", ובכח ההשפעה הזאת נתחיל את זמן חורף ומצפים ומייחלים שנזכה להגדיל תורה ולהאדיר.