מתפלפלים בפרשה: בדין לא תשנא אחיך

ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום(בראשית לז' ד')

מחלוקת הראשונים האם עוברים על לאו דלא תשנא גם כשמראה לחבירו את שנאתו

הגמ' ערכין טז: דורשת מהפסוק לא תשנא את אחיך בלבבך בשנאת הלב הכתוב מדבר. ומסביר הקהילות יעקב ערכין סי' ד' שאליבא דרש"י הסוגיא קאי על המוכיח את חבירו ונצרך להכותו דאסור לו לשונאו בליבו אלא רק להוכיחו. מדברי רש"י למד החינוך במצווה רלח שכל האיסור דלא תשנא הוא רק בגוונא דשונא בליבו אבל אם מראה לחבירו את שנאתו לא עובר על לא דלא תשנא. גם הרמב"ם הולך בשיטת החינוך ופוסק בפ"ו הלכ' דעות הלכ' ה' דכל השונא בליבו אחד מישראל עובר בלא תעשה ולא הזהירה התורה אלא על שנאה שבלב. וכתב הכס"מ דמקור הרמב"ם הוא מתו"כ. והקשה העמק שאלה בשאילתא כז סע"ק ג' מדוע הכס"מ לא הביא כמקור לרמב"ם את הגמ' ערכין טז: ותירץ העמק שאלה שהגמ' ערכין טז: מתפרשת כהשאילתות, דלא תשנא את אחיך בלבבך הכוונה אפילו בלבך, דוודאי אם מראה לחבירו שנאתו עובר בלאו דלא תשנא אלא אפילו היכא דרק כובש שנאתו בלב גם עובר בלאו דלא תשנא וא"כ אין הרמב"ם יכול ללמוד מהגמ' ערכין טז: מפני שמהגמ' משמע שאפילו מראה לחבירו שנאתו עובר על האיסור והרמב"ם לא סבר הכי. ולכן כתב הכס"מ דמקור הרמב"ם מהתו"כ דלא תשנא בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר. ובסברת הרמב"ם והחינוך נראה לומר דאם כובש שנאתו בליבו חברו לא יוכל לפייסו ולכן התורה אסרה דווקא את כבישת השנאה בלב. ומדברי השאילתות נראה כי שיטת החינוך והרמב"ם אינם מוסכמים לכל ובאמת רש"י והמאירי חולקים על החינוך והרמב"ם וסוברים כהשאילתות, דהרי הגמ' נדרים סה: במשנה דאמר ר"מ פותחין לו מן הכתוב בתורה ואומרין לו אילו היית יודע שאתה עובר על לא תשנא את אחיך בלבבך היית נודר ומבארים רש"י והמאירי דהמדיר עשה את הנדר כנקמה ושנאה על מעשה שעשה חבירו נגדו וזה בוודאי שנאה גלויה מפני שרוצה לנקום בחבירו מגודל שנאתו ובכ"ז פותחין למדיר ואומרים אילו היית יודע שתעבור על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך משמע שגם בשנאה גלויה סוברים רש"י והמאירי שעוברים על לאו דלא תשנא בלבבך.

מחלוקת הראשונים האם מצווה לשנוא עובר עבירה ביחידי או שרק מותר לשנאתו

הגמ' פסחים קיג: ת"ר ג' הקב"ה שונאן ואחד מהם הרואה דבר עבירה יחידי בחבירו ומעידו והסיבה היא כי הרי עדותו לא תעזור מפני שבי"ד מקבלים עדות רק משני עדים. ובהמשך מביאה הגמ' את מח' רב שמואל בר רב יצחק אמר רב שסובר דמותר לשנוא את העובר עבירה ביחידי. והראיה מהגמ' במ' מב: בדין של חמור שונאך דשם הגמ' מסיקה דהשנאה היא לעובר עבירה וראהו יחידי. אבל רב נחמן בר יצחק סובר שהעובר עבירה יחידי מצווה לשנאותו ומביא אסמכתא מהפסוק במשלי ח' "יראת ה' שנאת רע". השאילתות בשאילתא כז' כותב דרק מותר לשנאות עובר עבירה יחידי וכן כתב רשי בשבת לב: תניא רבי נחמיה בעוון שנאת חינם וכו' וכתב רש"י שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשונאו ובשיטת רש"י כתב גם המאירי בפסחים קיג: ששם פסק העובר עבירה יחידי רק מותר לשונאו ואין מצווה לשונאו. אבל הרמב"ם בפ"יג מהלכ' רוצח הלכ' יד' כתב שהעובר עבירה יחידי ואינו רוצה לשוב בתשובה מצווה לשנאתו עד שישוב בתשובה, וכך פסק המשנה"ב סי' קנו' דכל דין ואהבת דווקא בעושה מעשה עמך אבל אם עבר על עבירה ואינו שב מצווה לשנאתו וא"כ מצאנו שוב מחלוקת הרמב"ם עם רש"י והמאירי.

מחלוקות הראשונים בדין לא תשנא ובדין ההיתר לשנוא עובר עבירה תליות אחת בשנייה

הגמ' קידושין לד. איזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא מעקה, אבידה ושילוח הקן. ומקשים התוס' שמאחר ובמצוות אלו חוץ מהעשין יש גם לאווין כגון במצוות מעקה כתוב גם לא תשים דמים בביתך ובאבידה התורה מוסיפה לא תוכל להתעלם וא"כ גם אם המצוות הללו היו מוגדרות כמצוות עשה שהזמן נשים היו חייבות במצוות בגלל האיסור לאו שיש במצוות הללו. ומתרץ הריטב"א בשם הרמב"ן שהמצוות המנויות בגמרא בקידושין מוגדרות כמצוות עשה והלאו שהתורה כתבה במצוות הללו תפקידו רק לקיים את העשה אבל וודאי שהמצווה מוגדרת כמצוות עשה וא"כ אם המצוות המנויות שם בגמרא היו נחשבות כמ"ע שהזמן גרמא אז נשים היו נפטרות מן המצוות הללו.וע"פ דברי הרמב"ן רוצה הדברי שלום בסי' כו' ללמוד גם בדין של ואהבת לרעך כמוך והלאו דלא תשנא את אחיך בלבבך, דבאמת מצוות ואהבת לרעך כמוך היא מצוות עשה והלאו דלא תשנא בא רק כדי לקיים את העשה. עפ"ז אפשר לומר שרש"י והמאירי שסוברים דבעובר עבירה יחידי מותר לשנאתו הסיבה שמותר לשנאתו היא כי מצוות העשה של ואהבת לרעך התבטלה בגלל שהעובר עבירה אינו נחשב כעושה מעשה עמך וממילא גם הלאו דלא תשנא בלבבך התבטל וא"כ במצב החדש שנוצר אין איסור לשנוא אבל מדוע לומר שיש מצווה לשנוא הרי ההיפך מאסור זה מותר אבל בוודאי שההיפך של אסור לשנוא לא יכול להתהפך להיות מצווה לשנוא. אבל הרמב"ם ילמד שואהבת לרעך כמוך ולא תשנא את אחיך בלבבך אלו שתי מצוות נפרדות מצוות עשה ומצוות לא תעשה וא"כ אומר הרמב"ם אני יכול לפסוק שבעובר עבירה יחידי יש מצווה לשנאתו כמו שפוסק רב נחמן בר יצחק בפסחים קיג: לסיכום: נחלקו הרמב"ם עם רש"י והמאירי מה גדר הדין של לא תשנא את אחיך בלבבך לרש"י והרמב"ם הלאו דלא תשנא בא לקיים את העשה של ואהבת לרעך כמוך ולהרמב"ם הלאו דלא תשנא הוי לאו עצמאי ללא קשר למצוות עשה של ואהבת