עת קרבים ובאים ימי הפורים עולה החיפוש אחר עמלק מודרני אותו אנחנו מצווים להשמיד ולהרוג. החיפושים המיליטנטים מהסוג הזה מבלבלים לא מעט אנשים. דרשנים רבים נואמים בלהט על קתדראות עד כמה חשוב לקיים פיזית את מצוות השמדת העם העמלקי.
האם נכון הדבר? האם כיום שכבר מצוות מחיית עמלק בפועל לא קיימת לכו"ע, הדגש העקרי בדרשות המגידים צריך להיות "עד כמה חשוב להרוג עמלקי"? עד כדי שמספרים על רב אחד שסכין יש לו בביתו ליום בו יתגלה לנו העמלקי השורשי.
הטעות במושג "מחיית עמלק"
"בא סנחריב ובלבל את האומות" ואין עמלק קיים בזמן הזה, רעיון זה בא פעמים רבות לענות למתענים בקושייה - איך התורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, מצווה ציווי נורא שכזה? איך העם שסבל בכל הדורות מידי אומות, שמחיית ישראל הייתה האידיאולוגיה שהנחתה אותם, יכול להאמין באידיאולוגיה של מחיית הזולת?
אלא מאי "בא סנחריב ובלבל את האומות" כלומר, אל תתקשה בהא כי אין אתה מצווה לקחת את חרבך בידך ולהרוג עמלקי. תשובה זו אינה מספקת, כי הרי אם תוודע זהותו של זה ונדע שעמלקי הוא, מייד יחול עלינו הציווי למחותו, במובן הפיסי ממש.
גם אין להסביר את מושג מחיית עמלק, בדוגמאות אקטואליות, כגון - "טול קורה מבין עינך שאינם רואות את כל אותם שונאי ישראל כמו האיסלאמיסטים באירן, העומדים עלינו לכלותינו, וכמו שוב אנחנו רואים את סיפור המגילה חוזר על עצמו, וכי אין מוסרי יותר מלמנוע מן הקם עליך, לכלותיך?"
עם כל המטען הרגשי שנושאת התשובה שלעיל, היא מוטעת ביסודה, מכיוון שהחיוב למחות את אותו עמלקי אינה דווקא שקם הוא לכלותיך, אלא גם בזמן של שלום, גם אם הוא אוהביך או קרוב משפחתיך.
בכדי להבין את מהות המושג של "מחיית עמלק" צריכים אנו לשאול את השאלות הידועות :
א. במה שונה עמלק מכל שונאי ישראל, ממצרים, מאדום, מפלשתים, מאשור ומבבל, שלא נצטווינו עליהם ב"מחה תמחה"? להפך, על אדום ומצריים נצטווינו ב"לא תתעב" .
ב. יש להבין מה היא אותה אמבטיה רותחת אשר צינן עמלק?
המלבי"ם מביא חמישה נקודות, המראות כי לעמלק לא הייתה סיבה לפגוע בעם ישראל. בנקודה החמישית מסביר המלבי"ם כי עמלק לא נלחם בעבור איזה דת שהיא "מלחמת קודש" (ג'יהד) וז"ל: "עבור הדת, שחושב שימצא חן בעיני אלוהיו אם יכחיד עם הבלתי מאמינים בו, אבל הוא "ולא ירא אלוקים" ורק הסיבה העצמית למלחמה זו הייתה הכפירה באלוקים, כי אז "שמעו עמים ירגזו חיל אחז..." וכל העמים האמינו בנפלאות אשר עשה ה' בים ובמצרים והוא הקשיח לבו מיראת ה' ויאמר: לא הוא"!
ורצה להראות לכל יושבי תבל שאין יכולת ביד ה' להושיעם מידו ושכל הניסים הם מעשי להט וחוכמת משה, ולפי זה היה עיקר מלחמתו נגד ה'".
רש"י מביא מדרש מעניין (רש"י שמות י"ז, ט"ז) ויאמר משה - כי יד על כס יה, ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית ומהו כס ולא נא' כסא ואף השם נחלק לחציו נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם שנאמר (תהילים ט) האויב תמו חרבות לנצח זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א) ועברתו שמרה נצח (תהילים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה מהו אומר אחריו וה' לעולם ישב הרי השם שלם כונן למשפט כסאו הרי כסאו שלם.
מחיית עמלק הרוחני
דברי המלבי"ם ודברי רש"י שלעיל מורים לנו את ההפך מן המחשבה הרדודה. אל נחשוב כי עיקר המצווה היא המחייה הפיזית של עמלק (ודאי שבזמן שעמלק קיים, מחוייבים אנו למחותו) אלא הדגש הוא על "לא תשכח". כמו שכתב המלבי"ם עמלק זה לא היה ירא אלוקים, ההפך עיקר מלחמתו הייתה נגד ה', נגד מושג האלוקות בעולם, ובזה צינן את האמבטיה הרותחת - בזמן שכל האומות היו מתיראים ממושג האלוקות ששרר בעולם אחרי יציאת מצריים.
ובזה מובן מדוע דווקא בעמלק צווינו במחייתו ואילו באדום ובמצריים ציוונו בבל תתעב, מכיוון שמלחמות להם סיבה טבעית, כמו מלחמה על טריטוריה או על עבדות, אין להם סיבה אידיאולוגית הפוגמת בציווי ובערכי התורה, לכן עם סגולה מצווים בציווי נעלה "לא תתעב" את המצרים ואת האדומים (על אף מלחמותינו איתם).
דווקא את עמלק המסמל את חילול קדושת החיים, עמלק השולל את דרכי הנועם ונתיבות השלום של התורה, אותו אנו מצווים למחות מזכרונינו שלא נכשל חלילה במידותיו המגונות, שלא נקבל על עצמינו אידיאולוגיה של "מחיית הזולת".
"נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק, ומייד ממשיך המדרש שמביא רש"י תמו חרבות לנצח זהו עמלק, רוצה לומר רק שיתמו חרבותיו של עמלק לנצח אז המוסר והשלום שמשכינה תורת ישראל ישלטו ללא עוררין בעולם, אזי שמו של הקב"ה וכסאו שלמים. כלומר חשוב יותר למחות את הרעיון העמלקי של השמדת הזולת, את הכפירה במושגים האלוקיים של קדושת החיים והשלום, מאשר למחות את הגוף הארצי.
שבת שלום!