
פרשת תרומה היא לכאורה פרשה טכנית - רשימה של חומרים, מידות, צבעים ותכניות בנייה. אבל כשמגיעים אל ה"לב" של המשכן, אל ארון הברית, אנחנו פוגשים את האלמנט הכי חי והכי דינמי בכל המבנה: הכרובים. דמויות מלאכים עם פני תינוקות, הפרושות על הכפורת. התורה מדגישה את המנח שלהם: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה... וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו". אבל האם באמת כך היו מונחים הכרובים?
הגמרא במסכת בבא בתרא מצביעה על סתירה: במקום אחד כתוב "ופניהם איש אל אחיו", ובמקום אחר (בדברי הימים) כתוב "ופניהם לבית" – כלומר, פונים הצידה, לכיוון ההיכל. התשובה של חז"ל היא המפתח להבנת הדינמיקה האנושית: כשישראל עושים רצונו של מקום - פניהם איש אל אחיו. כשאינם עושים - פניהם לבית.
הסוד של ה"פנים"
בואו נעצור רגע על המילה "פנים". בעברית, "פָנים" הן גם ה"פְנים" (Interior) של האדם. המבט שלנו הוא לא רק פעולה פיזיולוגית; הוא השתקפות של המצב התודעתי שלנו. כשאנחנו במצב של "רצונו של מקום" - כלומר, במצב של הרמוניה רוחנית - אנחנו מסוגלים להביט זה לזה בעיניים.

היא כמהה להרפות והוא משתוקק להשפיע, אבל משהו ביניהם התהפך
למה זה כל כך קשה? כי להביט "איש אל אחיו" פירושו להיות חשוף. כשאני מביט בך, אני לא רק רואה אותך, אני גם מאפשר לך לראות אותי. זהו רגע של פגיעות. כשאנחנו בנסיגה רוחנית או מוסרית, אנחנו לא מסוגלים לשאת את המבט הזה. אנחנו מפנים את הפנים "לבית" - אל הקירות, אל העיסוקים שלנו, אל האגו. אנחנו עדיין באותו חדר, על אותה כפורת זהב, אבל אנחנו כבר לא בחיבור.
הקול שבוקע מהריק
הנקודה המדהימה ביותר היא המקום ממנו בוקע קול השם: "וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים". שימו לב - האלוקות לא מתגלה מתוך הכרוב הימני או השמאלי. היא לא נמצאת בתוך הזהב של הארון. היא נמצאת במרחב שביניהם.
זהו שיעור אדיר במערכות יחסים: השכינה לא שורה בתוך האדם היחיד, מוצלח ורוחני ככל שיהיה. היא שורה בחיבור. היא בוקעת מהריק שנוצר כשיש שניים שמביטים זה בזה. כשאנחנו מפנים את הגב או מסיטים את המבט, אנחנו לא רק פוגעים בזולת - אנחנו באיזשהו מקום "סוגרים את הברז" של הגילוי האלוקי בעולם. השכינה צריכה את הגשר הזה של "איש אל אחיו" כדי שיהיה לה היכן לנוח. "זכו - שכינה ביניהם".
הקיר השקוף של העידן המודרני
אם נתרגם את זה לחיינו היום, ה"פניהם לבית" המודרני הוא הקיר השקוף של הסחות הדעת. אנחנו יכולים לשבת בארוחת ערב, פיזית "איש אל אחיו", אבל התודעה שלנו נמצאת "לבית" - טלפונים, עיתונים, משהו חיצוני.
הכרובים מלמדים אותנו שנוכחות היא לא עניין של מיקום גיאוגרפי. נוכחות היא הכרעה נפשית. כשאני בוחר להביט בבן הזוג שלי, בילד שלי, או בחבר שלי - באמת להביט, בלי מסכים חוצצים ובלי רעשי רקע – אני בונה באותו רגע את קודש הקודשים. אני הופך את המפגש האנושי הפשוט לכלי קיבול לקדושה.
למה פני תינוקות?
הבחירה בפני תינוקות לכרובים אינה מקרית. תינוק מייצג מבט נקי מחשבונות. אין לו אגו שצריך להגן עליו, אין לו טינה מהעבר, ואין לו "פוזה". המבט שלו ישיר, תובעני ונוכח. כדי להגיע לדרגת "פניהם איש אל אחיו", אנחנו צריכים קצת מהפשטות הזו. אנחנו צריכים להסיר את המסכות של "האדם המבוגר והחשוב" שחושב שהוא כבר יודע הכל, ולחזור להביט בעולם וזה בזה בסקרנות ובענווה של ילד.
השורה התחתונה
בניית המשכן לא הסתיימה לפני אלפי שנים במדבר. חז"ל מלמדים אותנו שהתורה לא אומרת לאחר בניית המשכן 'ושכנתי בתוכו' אלא "ושכנתי בתוכם" - בתוך כל אחד ואחד מהם. בכל פעם שאנחנו מצליחים לייצר שיח של אמת, אנחנו מאפשרים לקול האלוקי להישמע מבין שני הכרובים.






0 תגובות