פרשת השבוע משפטים רבו פרטי מצוותיה ודקדוקיה. בין המצוות אנו פוגשים במצוות עבד עברי. התורה מלמדת אותנו את דינו של עבד שבוחר להישאר בעבדותו בתום שש שנים – אזי אדונו רוצע את אוזנו.
על המקרא "ורצע אדוניו את אזנו במרצע", דרש רבן יוחנן בן זכאי כי האוזן ששמעה על הר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, היא זו שצריכה להירצע. העיקרון ברור: יהודי הוא עבדו של הקב"ה בלבד, וכל שעבוד לאדם אחר נחשב לפגם במהות החירות האלוקית של בן ישראל.
אולם, דורשי רשימות היו מעלים כאן תמיהה רבתי. ידוע כי הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל נהג לחתום את מכתביו בתואר: "עבד לעבדי ה'". לא רק הוא, אלא גם בצוואתו של רבנו רבי עקיבא אייגר זצ"ל מופיעה הוראה מפורשת לגבי הכיתוב על מצבתו:
"על המצבה לא יהיה כתוב שום שבח, מלבד זה: פ"נ הר' ר' עקיבא איגר עבד לעבדי ה' בק"ק פרידלאנד ובק"ק פוזנא".
והשאלה המתבקשת: כיצד יכולים גדולי עולם אלו להגדיר עצמם כ"עבדים לעבדים"? הרי התורה הדגישה "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים?"
קושי זה מתחדד לאור דברי ה"אוהב ישראל" מאפטא, שבפרשת בהר עומד על כפל הלשון "עבדים עבדי הם" וכותב:
"שבא הכתוב להורות לנו שכל איש מישראל אינו יכול להקרא בשם עבד אפילו להצדיקים הקדושים... כי אינו פוטר את רבו במעשיו ובפעולותיו ועל שניהם כאחד חל השיעבוד לשעבד כל איבריו וחושיו לעבודת בוראו ית'".
לפי דבריו, אין מושג של "עבד לעבדי ה'", שכן כל אדם מחויב במצוותיו בעצמו ואינו יכול להיות עבד לצדיק ולפטור אותו מחובותיו.
כדי להבין זאת, עלינו להתבונן בשאלה נוספת בענייני עבד עברי. אם אכן הקונה אדון לעצמו עובר על "עבדי הם", מדוע העבד אינו נרצע מיד עם תחילת מכירתו, אלא רק אם בחר להישאר לאחר שש שנים?
על כך משיב הרא"ש בפירושו לתורה:
"וא"ת, לפי זאת הדרשה היה לו להיות נרצע מיד שקנה אדון לעצמו, דהיינו בשעת מכירה ראשונה, ולא כשאמר 'אהבתי'. וי"ל, דבתחלה כשמוכר עצמו בשעת דוחקו אין לו להיות לוקה, דמה יעשה, אין לו מנוס והמלטה אחרת, אבל לסוף שש...".
הרא"ש מסביר שמי שנמכר מחמת עוניו ודוחקו נחשב כאנוס שאין לו מנוס אחר, ולכן אינו לוקה ברציעה.
ניתן לומר, שגם בעבודת השם, כאשר צדיקים כמו רבי עקיבא אייגר או רבי ברוך בער חשים "דוחק" רוחני וצמאון אדיר להתקרב לבורא, הם חשים שאין להם מנוס והמלטה אחרת אלא להידבק בצדיקים ובעובדי השם בכל נימי נפשם. השעבוד שלהם לעובדי השם אינו בחירה של "עבד לעבדים" במובן הפשוט, אלא הכרה בכך שזו הדרך היחידה עבורם לעבוד את ה' באמת, בבחינת "אנוס" מתוך אהבה ודביקות.
יתרה מכך, ניתן ליישב זאת על פי שירו המפורסם של רבי יהודה הלוי:
"עַבְדֵי זְמַן - עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם, עֶבֶד ה' - הוּא לְבַד חׇפְשִׁי".
כאשר אדם מגדיר עצמו כעבד לצדיקים שהם עצמם "עבדי ה'", הוא אינו משתעבד לאדם שכבול להבלי הזמן כעבדים מן השוק.
מאחר שהצדיקים הם "עבדי ה'" ולכן הם "לבדם חופשיים", הרי שהמשתעבד להם אינו נחשב כעבד לעבד, אלא כמי שדבק בחופשיים באמת. מי שמגדיר עצמו "עבד לעבדי ה'", למעשה מכריז שכל ישותו בטלה לאלו שזכו לחירות האמיתית – חירותה של תורה ועבודת השם.
0 תגובות