על בחירת נשיאים חדשים, על מה היתה מלחמת מדיין, על חמלה מיוחדת בשעת מלחמה ועל סיפור מהרב יחזקאל אברמסקי זצ״ל.
1:
״וידבר משה אל ראשי המטות״.
הרמב״ן על הפרשה אומר שנשיאים אלו הם נשיאי השבטים החדשים שהעמידו להם לישראל אחר שהראשונים מתו בגזרת המרגלים.
הלשון שבו נפתחת פרשתנו, אינו כבדרך כלל:
״וידבר משה אל ראשי המטות לאמר״ - שלא כמו תמיד: ״וידבר ה׳ אל משה, אמור אל ..״.
הדבר יותר תמוה כשרואים את סוף הפסוק: ״זה הדבר אשר צוה ה׳״, לכאורה היכן כתוב שצוה?
הרמב״ן מסביר שסמך הכתוב על המשך הפסוק (י״ז): ״אלה החוקים אשר צוה ה׳ את משה בין איש לאשתו ..״
ואם נשאל מדוע נסמכה פרשת ״נדרים״ ל״מלחמת מדיין״ ?
ר׳ אלעזר בעל ה״מעשה רוקח״ אומר שדבר זה בא ללמדנו שיכול אדם לנדור משהו לה׳ כשנמצא חלילה בשעת צרה.
2:
בפרשתנו אפשר למצוא שיעור חשוב בחמלה.
כתוב: ״ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה׳ את משה ויהרגו כל זכר״.
״הספרי״ אומר שהציווי פה הוא להקיף את המדיינים משלושה כיוונים בלבד ולהשאיר את הרביעי פתוח כדי שיוכלו המדיינים לברוח באם ירצו.
מה שכתוב בהמשך הפסוק: ״ויהרגו כל זכר״, מדבר על אלה שלא ברחו והעדיפו להשאר ולהלחם בישראל.
ראייה לדבר, שהרי בימי גדעון, נלחמו ישראל במדיין שוב, מזה נלמד שלא הושמדו לגמרי בפעם הראשונה.
וכך כותב הרמב״ן: ״שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם, כי בזה נלמד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת מלחמה, ובו עוד תיקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה״.
3:
בספר ״תורה תמימה״ מביא גם את דברי ה”ספרי” שאומר: ״ויצבאו, הקיפוה מד׳ רוחותיה, ר׳ נתן אומר, נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו״.
ומביא את דברי הרמב״ם (פ״ו ממלכים) שאומר להלכה שכשצרין על עיר לתפסה, אין מקיפין אותה מארבעה רוחותיה אלא משלוש רוחותיה כדי להשאיר מקום למי שרוצה לברוח ולהמלט על נפשו.
הרמב״ם גם הוא לומד דין זה מהפסוק שלנו ״ויצבאו..״ ומוסיף שדין זה מפי השמועה למדו.
ומקשה בספר ״תורה תמימה״:
א: מדוע פסק הרמב״ם דווקא כמו ר׳ נתן וכנגד חכמים?
ב: על איזו שמועה מדבר הרמב״ם שמשם למד דין זה?
ג: מאיפה ר׳ נתן למד דין זה?
ומתרץ ע״פ מה שכתוב בירושלמי (שביעית פ״ו ה״א): שלוש פרסטיניות (הודעות) שלח יהושע בטרם נכנס לארץ ישראל, לאומות שישבו שם.
אחת מהן היתה: מי שרוצה לברוח ולהנצל מהמלחמה עם ישראל, שיברח וינצל.
לכאורה יש לשאול, מהיכן וממי למד יהושע את הנהגה זו?
אלא צריכים לומר שיהושע למד דין זה ממלחמת משה עם מדין, ור׳ נתן סמך דעתו על הברייתא ב״שביעית״, ומכיון שסתם ברייתא כר׳ נחמן, פסק הרמב״ם כמוהו.
עכשיו מובנים גם דברי הרמב״ם שלמדו דין זה ״מפי השמועה״.
מהשמועה ממנהג יהושע, למדו שכך נצטוה משה. עד כאן דברי ה״תורה תמימה״.
4:
הקב״ה מצווה את משה שעליו להלחם בעצמו במדיינים, זאת תהיה למעשה מלחמתו האחרונה.
לאחר מלחמת מצווה זו, אמור משה לעלות השמיימה בטרם יכנסו לארץ ישראל, זה יהיה סיום תפקידו (עד לגאולה האחרונה).
צריך להבין:
א: מדוע מיוחדת מלחמה זו במדיינים שצריכים דווקא בה את משה כשותף פעיל.
ב: מדוע מתנה הקב״ה את הסתלקות משה במלחמתו במדיין?
ג: מדוע במלחמה זו נלחמו גם שבט לוי (שלא כמו בשאר המלחמות).
אלא שמלחמה זו היא לא מלחמה גשמית רגילה, המדיינים אינם רצו לכבוש את מקומם של ישראל, גם את גופם של ישראל לא רצו להרוג.
כל רצונם היה להחליש את ישראל מבחינה רוחנית דווקא.
לפי זה מובן מדוע זקוקים היו דווקא למשה, הוא שהיה אחראי להוריד לישראל את התורה מסיני, הוא גם האחראי להלחם את מלחמת השמד הרוחנית בין ישראל למדיינים.
את אלו המדיינים ששלחו את בנותיהם להחטיא את ישראל, הולך משה לחסל במלחמת מצווה זו.
לפי זה מובן גם מדוע זקוקים לשבט לוי במלחמה זו.
בשאר מלחמות ישראל לא השתתפו שבט לוי מכיון שהם היו מלחמות גשמיות שתכליתן היה לכבוש שטחים.
שבט לוי שהיה אחראי על רוחניותם של ישראל, לא השתתף במלחמות ״גשמיות״, מאותה סיבה גם לא קיבלו הלווים נחלה בארץ ישראל.
מי שלא נלחם על מקום, לא קיבל מקום.
הלווים היו מפוזרים בארבעים ושמונה ערי מקלט ותפקידם היה ללמד את ישראל תורה.
שונה היתה מלחמה זו שעסקה דווקא ברוחניותם של ישראל, במקרה כזה חייבים לצרף אליה את שבט לוי.
מי שאחראי על התורה בישראל, אחראי להוביל מלחמות רוחניות - משה רבנו ושבט לוי.
5:
לכאורה אפשר לשאול, אם מלחמה זו היא רוחנית, מדוע צריכים בה צבא של חיילים וכלי נשק, מדוע לא לאסוף את משה, את הלויים ושאר לומדי התורה שיתפללו וילמדו חזק מבוקר עד לילה, יצומו צומות ויחזרו בתשובה כדי לבטל את ההשפעה הרוחנית השלילית שניסו המדיינים להשפיע על ישראל?
שאלה זו מקשה ר׳ מרדכי קמינצקי.
את הסיפור הבא סיפר לי חברי היקר (וחברותא לשעבר) הרב בנימין מילצקי:
זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, הצליחו לארגן משלוחים של ילדים יהודים מאירופה לאנגליה.
אירופה ישבה על חבית אבק שריפה שעלולה להתלקח בכל רגע.
משלוחים אלו של הילדים נודעו לאחר מכן בשם ״קינדר טרנספורט״ - הובלת ילדים.
עסקני היהדות החרדית שקיבלו את הילדים בלונדון, ניסו לשכן אותם בבתים של שומרי מצוות כדי שימשיכו לקבל חינוך יהודי כשר כפי שהורגלו לקבל בבית הוריהם.
אלא שמספר המשפחות החרדיות שיכלו לאמץ ילד מבחינה כלכלית, היה מועט מאוד.
למשפחות היהודיות שאינן נהגו לשמור תורה ומצוות, העדיפו העסקנים שלא לשלוח את הילדים, שלא יסורו חלילה מדרך האבות.
ראב”ד לונדון בעת ההיא, הגאון רבי יחזקאל אברמסקי ז״ל, נטל על עצמו להשיג את המימון הדרוש לחינוכם של ילדים אלו, כמו למצוא להם משפחות מאמצות שומרות תורה ומצוות.
בין היתר, התקשר הרב אברמסקי לגביר גדול המתגורר בלונדון.
אותו גביר היה יהודי שלא הקפיד על שמירת תורה ומצוות.
בשיחה הטלפונית איתו התחנן הרב: “בבקשה, מדובר כאן בעניין של פיקוח נפש״
״אנא כבוד הרב״, קטע אותו קול נזעם מעברה השני של השפופרת, “גדלתי בבית שומר תורה ומצוות וכשהייתי ילד קטן אחותי חלתה.
אבא, שלא היה מעז לחלל שבת בשום מצב בעולם שלח אותי בעיצומו של יום השבת להזעיק את הרופא.
״הרב פסק שזהו פיקוח נפש“ הוסיף אבי.
״פיקוח נפש״, המשיך הגביר להטיף מוסר לאחד
מגדולי הדור, “הוא מצב של חולה אנוש. אינך יכול להשתמש במושג זה בצורה זולה כפי מה שמתחשק לך, תסלח לי!״.
כך מצא לו אותו גביר פתח התחמקות מבקשת הרב.
“אבל אני לא יכול להמשיך לשוחח בנושא זה כשאתה לא מעניק את הערך הראוי למושגים שחיים ומוות תלויים בהם״.
ימים מספר חלפו, ולפתע בעיצומה של סעודת שבת בביתו של אותו גביר, צלצל הטלפון.
המשרתת העבירה את השפופרת לבעל הבית תוך שהיא מסבירה שזו שיחה דחופה מאוד.
״מדבר אברמסקי״ נשמע הקול מעברו השני של הקו.
פני הגביר החווירו.
״עכשיו אתה מאמין לי שמדובר בעניין של חיים ומוות, אחרת לא הייתי מעז להתקשר אליך בעיצומה של שבת״.
״סליחה כבוד הרב״, מלמל הגביר הנבוך, ״אתן לכם ככל שתבקשו!!״
מלחמת מדיין, מבאר הרב קמינצקי, לא נעשתה כפעולה גשמית שבאה כתגובה לנפילה רוחנית.
הקב”ה לימד את בני ישראל מסר לדורות.
אדם שרוחניותו מוטלת בסכנה, עליו לאזור את כליו הגשמיים ולצאת למלחמה על חייו הרוחניים כדי לנצח.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי.
0 תגובות