אחת מהתופעות שאנו פוגשים אצל נערים רבים זה הימנעות ממצוות ציצית, והדבר לפלא כי כולם מכירים את דברי הגר"א מווילנה על בכייתו ברגעיו האחרונים בהיפרדו ממצוות ציצית, ועדיין פוגשים נערים רבים שזה הסממן הראשון כמעט בעזיבת היכלי התורה- הציצית מסמלת משהו עמוק לכאורה.
לפני מספר שנים באחד הלילות עצרתי בתחנת הרענון בכביש שש, לפתע ניגש אלי בחור שמראהו איננו של שומר תורה ומצוות וביקש טרמפ להמשך הדרך, צרפתיו בשמחה, במהלך הנסיעה הוא שיתף אותי שהוא בחור ישיבה לשעבר והוא נושא על גבו סיפור חיים מורכב וקשה, שוחחנו ארוכות ונתידדנו, ואז הוא שאל שאלה שלא ציפתי לה "האם לא הפחיד אותך לקחת מי שנראה כמו ערס", השבתי בשלילה והוא המשיך לחקור וסיפר על כל המקומות שהוא נדחה בהם ומהם בעקבות המראה שלו.
לאחר שירד מרכבי שקעתי עמוק במחשבות מי יודע כמה נפשות דחיתי בחיי בגלל מראה, ונזכרתי בסיפור על משפחה שמחשיבה את העצמה מגזע הארי, שהגיעו לבקש שבנם יילמד בישיבה שאני בראשותה, הנושא העיקרי שהעסיק את האמא היה אחוזי העדות והמגזרים פרפריה ומרכז, ועוד ועוד, עד כדי שחשתי בחליה עצומה מהם.
כשהראשל"צ רבה של ירושלים הרב עמר שליט"א ביקר בישיבתנו הוא אמר שהמשיח יבוא מהישיבה שלנו, כי פה מקבלים את כל העדות ללא סלקציה וצבעים, ולכאורה בכל ישיבה אחרת ידחו אותו מסיבות שונות ולו בגלל שהוא יגיע על חמור....
דווקא ציבור שומרי התורה ככל שמגדירים את עצמם יותר ויותר חרדים הם בונים סביבם גדר סלקצית הבוררת ומייצרת אחוזי עדות ומגזר, ואלו שלכאורה אמורים לשדר טוהר המידות מתנהגים הפוך בדיוק בכל מיני תצדיקי שאין לרובם אחיזה במציאות.
הבעיה הגדולה והיא קיימת אצל כולם זה כושר השפיטה שלנו, יש לנו מלאי של הגדרות ותיאורים שביכולתנו לבנות במהירות הבזק פרופיל דמות אדם ולהחליט האם ראוי להיות לידה או לא, האם היא ברמה שלי או שמא תהיה זו פגיעה והנמכת קומה מצידי להתעסק איתה, וכל זה מהחלטה על פי ראייה בלבד.
מעשה ביהודי תלמיד חכם שנקלע בשבת למלון בחו"ל לצרכי רפואה, והיות והגיע ללא הזמנת מקום קיבל חדר ארעי ולא מתוחזק, וגם לסעודות שבת לא היה מקום עבורו, אחד מאורחי המלון שהיה נראה עני מרוד הזמין את מיודענו לאכול עמו בשולחן בשבת קודש, ואכן זכו לקדש את הנשמה יתירה בשלל קדושות והילות, במוצאי שבת ביקש הלה לשלם למארחו על הסעודות אך הוא נעלם, פנה האורח לבעלי המלון וביקש אם ניתן לעזור לו לאתר את אותו בעל חסד שאירח אותו היות ושונא מתנות יחיה והוא רוצה לשלם על הסעודות, צחק בעל בית המלון ואמר לאורח תנוח דעתך מדובר באחד מהעשירים הגדולים פה באירופה, אמר אותו תלמיד חכם לעצמו ולימד מוסר את העם, אני החלטתי שמדובר בעני בגלל המראה שלו, וכל השבת ריחמתי עליו והציק לי שאני אוכל על חשבונו, ברגע אחד של בהירות נודע לי שאני העני ביחס אליו.
צריך להבין איך אנשים גדולים כמו המרגלים בפרשת השבוע, או דור דעה שהוא דור המדבר, רואים דברים ושופטים אותם בצורה מוטעת עד כדי נזק לדורות.
כתוב בפסוק "ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" (במדבר כ"ז, י"ב,)
וראוי להתבונן מהנאמר בפסוק זה, הקב"ה אומר למשה לעלות להר העברים להסתכל על הארץ אבל ו"שמא לא תבוא" תסתכל אבל לא תכנס שם, משל למה הדבר דומה לילד שאומר לו אביו התנהגת כראוי מגיע לך פרס, לוקח אותו אביו לארון הממתקים פותח את הארון ואומר לו תסתכל על כל הממתקים, ואז סוגר את הארון, ואומר לו אתה לא תקבל מהארון כלום רק תסתכל, וכי תעלה על דעתנו מחשבה אפילו לרגע שהאבא הזה נהג כשורה ? ודאי שלא! אז מה הביאור כלפי משה והקב"ה?
אלא נראה לומר שכנראה קיימת אצלנו טעות בהבנה מהי ראייה אמיתית.
וננסה בס"ד להבין מדברי חז"ל מה זה ראיה ומה זה העין,
ישנם כמה גמרות שעוסקות במהות העין-
גמ' זבחים קי"ח עמ' ב' נאמר על יוסף "בן פורת יוסף עלי עין" שלא שולטת בו ובזרעו עין הרע וכדברי חז"ל "עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל בקדשים כמלא עיניה שלה" ע"כ. נמצנו למדים שלעין יש תכונות משל עצמה: "לזון" "להנות" .
גמ' נוספת בעניין ניתן למצוא בסיפור שחוזר על עצמו כמה פעמים בש"ס (ברכות, שבת, בבא בתרא,), על רשב"י ובנו שיצאו מהמערה וראו אנשים שעוסקים בחיי שעה ונתנו בהם עיניהם ושרפו אותם, עד שיצאה בת קול ואמרה הלחריב את עולמי וכו' רואים מפה שלעין יש כוח לשרוף, או לשון דומה הקיימת כל כמה סיפורי חז"ל "נתן בו עיניו ונעשה לגל של עצמות", רואים מפה שלא רק שלעין יש תכונות אלא יש בה גם כוח משל עצמה לפעול בעולם.
יתרה מזאת מצאנו שהעין משקפת בתוכה ומלמדת על תכונותיו של האדם (גמ' בתענית דף כד' עמ' א') "מי שעיניה יפות אינה צריכה בדיקה" העין מלבד תכונותיה וכוחותיה היא משמשת כמראה על מעשיו של האדם,
עוד מצאנו בחז"ל (מסכת בכורות) שרואים בצורת גלגל העין השוואה לרקיע ועוד, רואים שבעין יש ממלכה עצמית עצומה.
אנו רגילים שהעין הוא אבר הנועד לספק את תאוותינו, ומשאלותינו, חושבים אנו שאין בה בעין ממשות משל עצמה, אין בה תכונות ההופכות אותה לאבר בזכות עצמה, ופה היא יסוד הטעות שלנו, חז"ל מלמדים אותנו שהעין יש בה תכונות וכוחות ושיקוף פנימי עמוק, העין היא אבר בפני עצמו, עם חשיבות משלו, ולא סתם סומא חשוב כמת, כי חסר לו את אחד האברים החשובים ביותר ממש כמו המוח והלב, הראיה שהאדם רואה בעין יש לה מטרה בפני עצמה, היא איננה כלי לסיפוקינו, היא מטרה כשלעצמה.
האור החיים על הפסוק מלמד אותנו שבאותה ראיה של משה מלבד כל האמור, היא הייתה ראיה ניסית, מעבר לכוח שיש בעין טבעית, היה זה ראיה בבחינת האור הגנוז, עצם ההתבוננות של משה כשלעצמה היה בה מהלך ועניין, והביאור לזה הוא כדברי חז"ל שהסיבה שאווירה דארץ ישראל מחכים הוא מפני שמשה הביט בה, ואילו היה נכנס אליה לא הייתה חרבה לעולם, וצריך להבין הרי לכאורה אויר הוא דבר שאין בו ממשות, אך מאידך ברור לנו שלמי שאין אויר איננו יכול לחיות, ולכן לא סתם האוירה דארץ ישראל נעשה ייחודי בעקבות כך שמשה הביט בו, כי כמו שהראיה יש בה עניין בפני עצמו עניין שהוא רוחני כך מול זה האוויר נעשה מיוחד, כי כעניין הראיה הוא עניין האוויר.
הקב"ה אמר למשה להביט בארץ לא בכדי להגדיל את עונשו, אלא אדרבא כי על העניין הזה של ההבטה משה לא נענש, ואין קשר בין ההבטה בארץ לכניסה לארץ, כי ההבטה בפני עצמה היא התכלית, ולנו קשה להבין עניין זה כי זה כמו ילד שמריח בושם אז הוא מיד פותח את הפקק ושותה מהבקבוק כי איננו יכול להכיל את זה שיש להפריד בין ההנאה של הריח לבין זה שהחומר הזה צריך להגיע למעיו ולספק לו ריגוש גשמי ממשי, משה הביט בארץ וזה היה התכלית בלי קשר לכך שהוא לא נכנס לארץ.
אם הינו יודעים לתת את הכבוד הראוי למציאות של העין ולראיה ככלי בפני עצמו ולא רק כספק תוכן למוח וללב הסיפור היה שונה, אנחו נותנים חשיבות לעין רק כי אנו חושבים שהיא אמצעי לספק לנו את התאווה והרצונות, אבל אם נשכיל לתת לעין את הכבוד הראוי לה כאבר חשוב וחיוני וכמטרה בפני עצמו יקל עלינו להכיר בתכליתה ולשמור על ערכה וקדושתה.
העין הוא כלי שאפשר בחשיבה נכונה לכוון את הראיה למה שחז"ל מגדירים "עין טובה" זה תהליך שמחבר את המוח לב ועין יחד, כאשר לכל אחד מהם יש תפקיד חשוב בפני עצמו, הבעיה מתחילה כאשר העין הופך להיות ספק נתונים, ועד שזה מגיע למוח כבר הפה דולף בשטויות, אם נדע לשלוט על תהליך ויסות המחשבה על ידי כל הכלים שיש לנו נוכל לשלוט גם על הדיבור הספונטני שיוצא לנו בלי הכנה.
בפרשת השבוע אנו מצווים על ציצית, מהותה של המצווה היא הכבוד והקדושה שיש לעין בפני עצמו, קדושת העין משפיע על כל קדושת המערכות האחרות שבגוף, כמו קדושת האוזן השומעת.
אך עדיין יש לעיין דלכאורה אנו רואים את הציצית רק בעת התפילה כשאנו מביטים בה, ואם כן מה רווח יש בזה??
מצאתי אבן עזרא בפרשתנו שמבאר את זה באופן נפלא פרק טו פסוק לט
"והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים שיתכסה בו ביום תמיד, ולא יסירנו מעליו, למען יזכרו. והמתפללים בטלית בשעת התפלה, יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע, והיה לכם לציצית, ועשו להם ציצית, רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה. וראיתם אתו - מצוה להיותו נראה. אחרי לבבכם - המתאוה, והעין רואה והלב חומד. והנה יהיה הציצית לאות ולסימן שלא ירדוף אדם אחר הרהור לבו וכל אשר שאלו עיניו." עכ"ל
אכן כך ממש, אין חשש שבתוככי בית המדרש אנשים יביטו בצורה הלא נכונה, החשש הגדול הוא שדווקא שלא ליד הסטנדר יפסלו אלו את אלו ולא בגלל נוסח תפילה, לשם כך אומר האבן עזרא ישנה מצווה להתעטף בציצית כל היום ולא רק בתפילה, דווקא שלא בבית המדרש חובה עלינו להזכיר לעצמנו את מהות הראייה את צורת הראיה כאבר בפני עצמו וככזה המעביר מידע חיוני למוח וללב, ואם העין תהיה רעה אז הלב יהיה רעה מתגאה ומתנשא.
בחטא זה נפלו המרגלים, ודור הבינה של מקבלי התורה, שמיהרו לשפוט לפי נתוני הפשטות של העין ולא במחשבה מעמיקה.
אותם נערים שחוו בישיבות השפלות ופגיעות וחוו סלקציות שונות, הסממן הראשון שהם מפנים אליו עורף הוא הציצית, אותה מצווה שמצווה על רבותיהם (לשעבר) לזכור שהעין זה אבר שראוי להתבוננות ולא לפסול רק בגלל ראיה שטחית של תספורת, צבע, או סוג בד של מכנסיים, זה כנגד זה- אם אנו נתחזק במצוות וראיתם וזכרתם אז אותם נערים יחזר להתעטף בציצית.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
0 תגובות