בפרשת השבוע בהעלותך נאמר על משה רבנו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג).
ובנביא מלאכי (ג, כב) נאמר: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְּחֹרֵב".
מבאר החיד"א בספרו כיכר לאדן, על פי הגמרא בפסחים (ס"ו), ש"כל המתיהר – אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו". נמצא שגאווה מביאה לידי שכחה, ומידה טובה מרובה – שענווה מביאה לידי זכירה.
ומקור עניין הענווה, למדנו מהקב"ה, שבחר ליתן את התורה דווקא בהר סיני – שהוא הנמוך שבהרים.
וזהו שאמר הכתוב "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה" – כיצד נזכה לזכירת התורה? על ידי שנשית ליבנו לשני דברים: א) "אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ" – למשה רבנו, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה. ב) "בְּחֹרֵב" – בהר סיני, הנמוך שבהרים.
הוסיף על כך הגאון רבי משה פולק זצ"ל, אב"ד בוניהד: ואני הדל אוסיף לפרש גם את סיומו של הפסוק: "עַל כָּל יִשְׂרָאֵל", על פי דברי אבות דרבי נתן (פרק ט'): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" – יכול אפילו יותר ממלאכי השרת? תלמוד לומר: "מִכֹּל הָאָדָם". יכול אפילו מאברהם יצחק ויעקב? תלמוד לומר: "אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – ולא אותם השוכנים באדמה.
וכל רואה משתומם: הלא הגמרא בחולין (פ"ט:) העוסקת בענוותם של האבות ושל משה, אומרת: גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם. שאצל אברהם נאמר (בראשית יח, כז) "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", ואילו במשה ואהרן נאמר (שמות טז, ז) "וְנַחְנוּ מָה" – ביטול גמור.
אלא שביאר הרב זצ"ל: אצל משה רבנו הייתה בחינה מיוחדת בענווה, שלא הייתה אצל אחרים – בהיותו מנהיג הדור כולו ונביא ה', שהיה מוכרח להתנהג לעיתים כמי שיש לו שררה, כדברי חז"ל (כתובות ק"ג): "נהוג נשיאותך ברמים". ועל כך אמרו (פסחים פ"ז): "רבנות מקברת את בעליה".
וזהו שנאמר: "עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" – אף שהיה מנהיג כל ישראל, מכל מקום נשאר העניו מכל האדם! (אוריתא י"ג).
וכבר סיפר מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל באחת משיחותיו: הניסיון הקשה ביותר הוא כאשר האדם מקבל כבוד. ומעשה היה ברב חשוב בחו"ל, שלעת זקנותו ביקש לעלות לארץ ישראל. מדנָא, רבי ישראל מסלנט זצוק"ל, הורה לו לבדוק תחילה במשך מספר חודשים אם יוכל להסתדר ללא כיבודים – מזרח, שלישי וכדו'. רק אם יראה שהוא מסוגל לעמוד בכך – יעלה.
וכן הודה מרן בעל קהילות יעקב זצוק"ל, שלא יוכל לעזוב את הרבנות, כי אם יעזוב – ירגיש חלל פנימי, ומי יאמר שיוכל לעמוד בכך. כוח הכבוד דוחק את האדם, וכשאדם עולה לגדולה ומשפיע ומנהיג, הסכנה גדולה – שמא תגיס דעתו.
0 תגובות