בפרשת השבוע, קורח, אנו פוגשים את אחת הדמויות המורכבות והמאתגרות ביותר בתורה. וכדברי רש"י הידועים: "וקֹרח שפיקח היה – מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו..." (רש"י על במדבר טז, ז).
חז"ל מספרים מעשה פלאי על אדם שהלך בדרך והבחין בשתי ציפורים מתקוטטות. הקרב הלך והחריף – עד שאחת הציפורים הרגה את חברתה. כשראתה הציפור הרוצחת את תוצאת מעשיה, מיהרה להביא עשב מיוחד, הניחה אותו על אפה של הציפור ההרוגה – והחיים חזרו אליה!
האיש שנכח במעמד לא האמין למראה עיניו. הוא מיהר לקחת את העשב ולטמון אותו באמתחתו. בהמשך דרכו, ראה אריה מת מוטל בצד הדרך. "זה הזמן לבדוק את סגולת העשב", חשב. הוא הניח את העשב על אפו של האריה – והאריה אכן קם לתחייה. אך לא חלפה דקה, והאריה התנפל על האיש – וטרף אותו... (על פי ויקרא רבה, פרשה כ"ב).
על כך אמר מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל: זהו סופו של מי שמנצל כוחות שלא כראוי – שלא בזמן, שלא במקום, ושלא בדרך. יש לאדם כוחות עצומים, לעיתים על-אנושיים, שמטרתם להעלות אותו לרום פסגות. אבל אם "העין", הדמיון, הגאווה – תסיט אותו – הוא עלול ליפול באותו כוח עצמו...
קורח לא היה אדם שולי. להפך. הוא ראה – בעין רוחנית ממש – את שלשלת הצדיקים שעתידים לצאת ממנו, ובראשם שמואל הנביא. זהו כוח רוחני עצום. אבל מה עשה בכוח הזה? הוא השתמש בו כדי לחלוק על משה רבנו, להתנשא, לפלג, לקרוא תיגר. הכוח שהיה אמור לרומם – הטביע אותו.
וכך אמרו חז"ל במסכת פסחים (קיט:): "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב) – אמר ריש לקיש: "זו עושרו של קורח". מפרש הרשב"ם: "שעל ידי רוב ממונו נתגאה ונטרד מן העולם".
וכבר סיפר הגאון רבי יוסף צבי שטיגל זצוק"ל (כפי שנשלח ע"י נכדו שליט"א), שפעם הובא ילד למרן הסטייפלער זצוק"ל. אמרו עליו: "ילד זה התברך בכישרונות נדירים – מסוגל להגיע רחוק מאוד!". אך בפועל – הוא לא ממצה את הפוטנציאל, ומצבו הלימודי בכי רע.
הסטייפלער נחרד: "אתם אשמים! הכנסתם בו כל הזמן שהוא כישרוני ומיוחד – וכך הפכתם אותו לבעל גאווה!" ועל זה נאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה).
גאווה, דמיון, ניצול שגוי של כוחות – כל אלה הם מדרון חלקלק. כדי שהאדם ירומם את עצמו באמת – עליו לדעת את מקור כוחותיו, להשתמש בהם בענווה, ולכוון אותם ליעדם האמיתי.
קרדיט | הרב ר' ברלזון
0 תגובות