פרשת השבוע קורח – דמותו של קרוח היא לב הפרשה סיפור וסופו הטרגי מרגש כל שנה מחדש. אך המעיין בפרשתנו היטב יראה דבר מוזר: מה קרה לקורח עצמו? התורה מספרת על בליעת האדמה שבלעה את דתן ואבירם, את בתיהם ואת כל אשר להם, ומציינת ש"כל האדם אשר לקורח" נבלעו – אבל קורח עצמו לא נזכר שם. מאוחר יותר, האש שיצאה מאת ה' אוכלת את מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת – וגם כאן, המספר מדויק, ואין זכר לקורח. והלא הוא היה ראש ונושא הדגל של המרד. אז לאן נעלם?
רבי יוחנן במסכת סנהדרין מביא את הקריאה החדה ביותר – "קורח לא מן הבלועים ולא מן השרופים". הוא מבחין בדיוק לשוני בפסוקים: "כל האדם אשר לקורח" נבלע, משמע לא קורח עצמו; ו"האש אכלה את חמשים ומאתים איש" –, ללא קורח. אז מה קרה לו?
לדעת רש"י, קורח מת למחרת – במגפה שהכתה את העם לאחר שהתלוננו. לא בליעה, לא שריפה, אלא מיתה שקטה במגפה הכללית. דווקא הוא, האיש שהסית וגרר אחריו מאות, לא נענש בגלוי.
אולם האבן עזרא סבור אחרת. לשיטתו, קורח נשרף עם מקטירי הקטורת, שהרי עמד עמם יחד בפתח אוהל מועד, וככל הנראה – נענש איתם. מה נעשה עם המספר? "חמשים ומאתים איש"? האבן עזרא מסביר שזו לשון עיגול מספרי, לא דיוק. הוא גם מפסק אחרת את הפסוק בפרשת פינחס: "ותבלע אותם ואת קורח... באכול האש", כלומר – הבליעה הייתה לדתן ואבירם, והשריפה – לקורח.
אבל יש מי שמחבר את שני הקצוות גם יחד – וזהו המדרש. לפי דברי חז"ל, קורח נידון בשני דינים גם יחד: נשרף – ואז נבלע. ולמה? כי אילו נשרף בלבד, היו הבלועים מוחים: הוא אשם, ואנחנו משלמים את המחיר. ואם רק נבלע – היו השרופים מתלוננים: הוא הסית, ואותנו שרפו. לפיכך, מידה כנגד מידה – נידון ברותחין וגם נבלע.
עוד יש לציין לדבר פלא: בספר דברים, כאשר משה מזכיר את המאורע, הוא מספר על דתן ואבירם בלבד. גם בתהלים, כשהמשורר מתאר את הבליעה ואת השריפה – קורח לא נזכר כלל. כאילו נשכח.
0 תגובות