פרשת ויחי פותחת בפסוק: “ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה”, פתיחה קצת מוזרה, שהרי עיקרה של הפרשה עוסק במיתתו של יעקב, בצוואותיו לבניו ובברכות שהוא מברך אותם סמוך לפטירתו. לכאורה, היה ראוי לקרוא לפרשה בשם המשקף סיום או פרידה, ולא בשם המדגיש חיים. נראה שכבר כאן התורה רומזת לנו שאין לפנינו תיאור של סוף, של סיום, אלא מהלך שיש בו רמז להמשכיות עמוקה.
כאשר מתבוננים בדברי יעקב לבניו, מיד שמים לב שלו לא דברי פרידה של אב מבניו, אלא סדרה של קביעות עקרוניות הנוגעות לעתידם ולתפקידם. חז״ל גילו לנו ש"ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה", אולם גם לאחר מכן הוא אינו עובר לדיבור אישי או כללי בלבד, אלא ממשיך ומגדיר לכל אחד מן השבטים את עניינו המיוחד, מה שמלמד אותנו שדבריו אינם תלויים בגילוי הקץ, אלא נובעים מתפיסה מסודרת של מבנה עם ישראל.
אולי אפשר לומר, שעיקר עניינו של יעקב בשעה זו הוא המעבר מתקופת האבות לתקופת השבטים. עד עתה, עם ישראל היה בנוי מאבות, מכאן ואילך - הוא בנוי משבטים. כל עוד האבות חיו, הזהות של עם ישראל היתה מרוכזת בדמות אחת כוללת, אברהם, יצחק, יעקב. אבל מהרגע שיעקב מסתלק, עומדת לפני בניו מציאות חדשה, שבה אין עוד אב אחד המאחד את כולם, אלא שנים עשר שבטים שונים, בעלי אופי, נטייה ותפקיד שונים. במצב כזה, קיים חשש שהשונות תהפוך לפירוד.
וכאן נכנס מקומן של ה'ברכות'. יעקב אינו מבקש רק לחזק או לעודד, אלא משרטט תמונה כוללת של עם הבנוי מחלקים שונים, שלכל אחד מהם מקום ברור בתוך הכלל. יהודה נושא את אחריות ההנהגה, לוי מופקד על עבודת הקודש, זבולון ויששכר משלימים זה את זה במסחר ובתורה, וכל שבט מכוון אל הייעוד שלו, ללא השוואה לאחרים. כך נוצרת אחדות שאינה מבטלת את השוני, אלא נשענת עליו.
הכתוב מדגיש: “איש אשר כברכתו ברך אותם”, ללמד שאין כאן נוסח אחיד, אלא התאמה מדויקת למציאותו של כל שבט. בנוסף, יעקב אינו מתעלם מחולשות, הוא אפילו מזכיר מעשים קשים מן העבר (לוי ושמעון), אולם הוא עושה זאת כחלק מבניין ולא כהוקעה. עצם ההכרה במורכבות היא שמאפשרת להפוך אותה לחלק מן המהלך האלוקי, ולא למוקד של פירוד.
על פי זה מתבאר גם שמה של הפרשה. ה'חיות' של יעקב אינה נמדדת רק בעצם קיומו, אלא ביכולתו להעמיד מבנה רוחני שימשיך לפעול גם לאחר לכתו. כל עוד לא הוגדר מקומו של כל שבט בתוך הכלל, עדיין לא נשלמה חיות זו. רק כאשר יש עם הבנוי מריבוי מסודר, הפועל מתוך זהות ברורה ויעד משותף, אפשר לומר שהחיים נמשכים באמת.
לסיכום, פרשת ויחי אינה עוסקת בסיום חייו של יעקב, אלא בהעברתם לצורה חדשה. יעקב אינו משאיר אחריו רק זיכרון, אלא סדר. ויש כאן רמז גם עבורנו: ה'חיות' של התורה והיהדות נמדדת ביכולתה לעבור מדור לדור לא כרגש בלבד, אלא כמבנה בהיר המכיל ריבוי כוחות, שחולשים על החיים כולם, אך מכוונים כולם אל מהלך אחד.
0 תגובות