לכאורה פרשת פקודי מיותרת. בעוד פרשת תרומה מדברת על החומרים הנצרכים למשכן ופרשת תצווה על הוראות העשייה. פרשת ויקהל מביאה את העשייה עצמה – ופרשת פקודי עושה שוב סיכום על כל החומרים. מדוע היה צורך בסיכום זה?
שאלה זו שואל הילקוט שמעוני:
"למה עשה עמהן חשבון והקדוש ברוך הוא מאמינו שנאמר לא כן עבדי משה וגו' אלא ששמע משה ישראל מדברים אחריו שנאמר והיה כבא משה האהלה. ומה היו אומרים רבי יצחק אומר לשבח היו אומרים אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עמו כל ימיו הוא מושלם להקדוש ברוך הוא. והביטו אחרי משה רבי חמא אמר לגנאי היו אומרים ראה צוארו ראה שוקיו ראה כרעיו אוכל משל יהודים שותה משל יהודים וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו ריקה אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר. כיון ששמע משה כך אמר להם חייכם משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר אלה פקודי המשכן".
המדרש הזה קשה להבנה. כיצד ייתכן שמישהו יסתכל על משה רבנו ויראה בו רוע כזה? ועוד יותר מכך: המדרש מלמד ששתי הדעות הללו נאמרו באותו רגע ובאותה הסתכלות. כיצד ייתכן שאחד רואה שלילה גמורה ואילו האחר רואה שבח גדול?
התשובה היא שהכול תלוי בעין של המתבונן.
מי שעינו מורכבת ממידות שליליות, יראה בכל דבר את הצד הנמוך והחשוד. ומי שעינו טובה ונקייה, יראה גם באותו מעמד עצמו גדלות ורוחניות זכה וטהורה.
המסר העמוק של המדרש איננו רק על אותם אנשים במדבר, אלא על כל אחד מאתנו. פעמים רבות אנו חושבים שהבעיה נמצאת באדם שמולנו. אך האמת היא שהשינוי מתחיל בעין שלנו. כאשר העין מתוקנת, גם המציאות נראית אחרת.
0 תגובות