ספר ויקרא נקרא גם תורת כהנים, והוא עוסק ברובו בדיני הקורבנות.
הקורבן הראשון המופיע בפרשה הוא קורבן עולה, וניתן להקריב אותו מן הבקר או מן הצאן. אולם בעיון בפסוקים מתגלה הבדל לשוני ביניהם.
בקרבן השור, המוזכר ראשון, נאמר: "וקרבו וכרעיו ירחץ במים". ואילו כמה פסוקים לאחר מכן, כאשר מדובר על קורבן הצאן, נאמר: "והקרב והכרעים ירחץ במים".
ממה נובע ההבדל הלשוני הזה? מדוע הראשון נאמר בלשון נוכח והשני בלשון נסתר?
החיד"א מלמד בדרך צחות מסר עמוק: כאשר אדם רוצה לרחוץ מישהו אחר, עליו לרחוץ תחילה את עצמו. רק לאחר שאדם רוחץ את קרבו, הוא יכול לרחוץ את קרביהם של אחרים.
המשגיח הר"ר מאיר חדש זצ"ל היה אומר שהאדם צריך למזוג לגביע של עצמו עוד ועוד: עוד מוסר, עוד לימוד ועוד יראת שמים. כאשר הגביע מתמלא עד גדותיו, הוא נשפך מאליו גם אל הכלים הקטנים יותר - אל התלמידים.
אך הסדר מוכרח להיות ברור: בתחילה הלימוד הוא לעצמו ולגופו של האדם. ורק לאחר מכן הדברים עוברים גם לאחרים.
0 תגובות