
ספר דברים נפתח בתיאור המקום שבו דיבר משה אל בני ישראל.
אלא שחז"ל מלמדים שהמקומות המוזכרים אינם רק נקודות גאוגרפיות, אלא רמזים למקומות שבהם חטאו בני ישראל במשך שנות המדבר.
מדוע בחר משה לרמוז ולא לומר את הדברים במפורש?
רש"י מבאר שמשה נהג כך מפני כבודם של ישראל.
אולם לכאורה קשה: הרי חלפו ארבעים שנה, ורובו של הדור שחטא כבר איננו. האם עדיין יש צורך להיזהר כל כך?
דווקא מכאן מלמדת התורה יסוד גדול.
גם כאשר קיים רק חשש קטן לפגיעה בכבודו של אדם, ראוי לעשות כל מאמץ כדי להימנע ממנה.
בימי בין המצרים, שבהם אנו מתקנים את חטא שנאת החינם שהביא לחורבן הבית, המסר הזה מקבל משמעות מיוחדת.
שנזכה להרבות באהבת חינם, לשמור על כבודו של כל יהודי, ומתוך כך לראות בבניין בית המקדש במהרה.








0 תגובות