מיד לאחר פרשת מות בני אהרן, מצווה התורה: “ואל יבוא בכל עת אל הקודש”. רש"י עומד על הסמיכות ושואל מה הקשר בין הדברים, ומבאר בדרך משל: כמו שמזהירים אדם לאחר שאירע אסון – כך נאמרה האזהרה לאהרן דווקא אחרי מות בניו.
אלא שמתעוררת תמיהה: האם יש מקום להשוות את אהרן הכהן לאדם פשוט שצריך אזהרה וזירוז? וכי אהרן אינו יודע את גודל קדושת המקום?
כדי להבין זאת, צריך לעיין בסיבת מיתתם של נדב ואביהוא. האם עצם הכניסה לקודש היא בלבד שגרמה?
חז"ל מונים כמה סיבות. במדרש ויקרא רבה נאמר: “על הקריבה, ועל ההקרבה, על אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה”. נכנסו לפני ולפנים שלא כראוי, הקריבו קרבן שלא נצטוו עליו, הביאו אש זרה, ופעלו ללא התייעצות.
אך בגמרא בסנהדרין מובא פן נוסף: נדב ואביהוא דיברו ביניהם – מתי ימותו משה ואהרן ואנו ננהיג את הדור. ועל כך נאמר להם מן השמים: נראה מי קובר את מי.
כך שהשאלה מתבקשת מה היה העוון האמיתי בגללם נענשו? מהו השורש שממנו נובעים כל הדברים הללו?
התשובה היא יסוד עמוק: ההרגל.
כאשר אדם נמצא במקום קדוש, בעשייה גדולה ומתמשכת – קיימת סכנה שהקדושה תהפוך אצלו להרגל. ומהרגע שהדבר נעשה שגרתי, עלולה להיכנס תחושה של ביטחון עצמי מופרז, חוסר זהירות, ואף פגיעה בכבוד הזולת.
כך מצינו גם בתלמידי רבי עקיבא, שמתו משום שלא נהגו כבוד זה לזה. לא מחוסר ידיעה, אלא מפני שההרגל גרם לטשטוש הרגישות.
לכן באה התורה ומזהירה דווקא את אהרן: “ואל יבוא בכל עת אל הקודש” – גם במקום הגבוה ביותר, גם לאדם הגדול ביותר, נדרש רענון מתמיד של היראה והזהירות. לא להיכנס מתוך הרגל, אלא מתוך הכרה מחודשת בקדושה.
שנזכה לעבוד את הקב"ה מתוך התחדשות, כבוד ויראה, ולא לתת להרגל לטשטש את גודל הזכות.
0 תגובות