בפרשתנו מתחילה התורה לפרט את מועדי השנה. אך מקורו של אחד המועדים הגדולים – פסח שני – מופיע דווקא בפרשת בהעלותך.
שם מסופר על אנשים שהיו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח בזמנו. הם פונים למשה ואהרן ואומרים: “למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל?”
לכאורה, מה יש כאן לשאול? הרי הדין ברור: מי שטמא – אינו מקריב. הפסדתם את המצווה.
ומצד שני, מתעוררת שאלה נוספת: מנין הביטחון של משה רבנו לומר “עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם”? וכי ידע שתבוא תשובה חדשה?
אלא שיש כאן יסוד עמוק: כאשר אדם מבקש רוחניות באמת, מתוך רצון שלא לוותר – הוא יוצר מציאות חדשה. הבקשה עצמה פועלת. הקב"ה, כביכול, פותח עבורו פתח שלא היה קיים קודם לכן.
כך נולדה מצוות פסח שני – מתוך זעקה כנה של אנשים שלא הסכימו להישאר בחוץ.
העיקרון הזה מתחדד גם בדברי חז"ל על אלעזר בן דורדיא. ברגע אחד של התעוררות, כשהבין את מצבו, ביקש מכל הבריאה שתבקש עליו רחמים. עד שהגיע להכרה: “אין הדבר תלוי אלא בי”. דווקא אותה נקודת אמת, של רצון אמיתי לשוב ולא לוותר – היא שפתחה לו את הדרך.
המסר ברור: ברוחניות כשהאדם מתעקש, מבקש ולא מוותר – נפתחים לו שערים חדשים.
שנזכה לרצות באמת, לבקש באמת, ולא לוותר – ומתוך כך לראות כיצד נפתחים לפנינו מועדים והזדמנויות חדשות.
0 תגובות