בפרשת השבוע "צו" מצווה התורה: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה".
האש שעל המזבח בערה ללא הפסקה ושימשה לעבודת הקורבנות – כפרה ותיקון לעם ישראל.
אך חכמינו זכרונם מלמדים שזה לא רק סיפור על המזבח – זה מסר עמוק לכל אחד מאיתנו. הלב של האדם הוא כמו מזבח. בתוך כל יהודי בוערת אש פנימית – ניצוץ אלוקי טהור, שאינו נכבה לעולם. גם מול רוחות חזקות, קשיים ומשברים – האש הזו נשארת קיימת.
המשמעות: לעולם אין מקום לייאוש. גם ברגעים החשוכים ביותר, מספיק ניצוץ קטן של התעוררות כדי להצית מחדש את האור. מדובר באש של קדושה – אש של אהבה, של התלהבות, של חיבור. אש שמלווה את האדם מרגע לידתו.
אבל התורה מוסיפה לנו אחריות: לא רק לשמור על האש – אלא גם להזין אותה. איך? במעשים טובים, בחסד, בהתלהבות, בחום ובאהבה. כך נשמור שהאש שבתוכנו תמשיך לבעור תמיד – ולא תכבה לעולם. שבת שלום ומבורך!
0 תגובות