סודו של הגבאי

סיפור לחג שמחת תורה : להתחיל מבראשית / יעקב ולדמן

מנהג משונה היה זה בידיו של ר' זרח, ומשונה עוד יותר כיון שכל יודעי דבר יכולים היו להעיד שאין מנהג זה בידיו מסורת מאבותיו. סיפורו של חתן בראשית כמעט נצחי (שמחת תורה)

יעקב ולדמן | כיכר השבת |
(צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כבר למעלה משלושים שנה שרבי זרח הגבאי הוותיק של בית הכנסת "תפארת אשר" עומד אצל בימת בית הכנסת בליל שמחת תורה ומכריז על מכירת העליות והכיבודים, כבר שלושים שנה שהוא פותח במכירת פתיחת הארון עם "אתה הראית" ומסיים ב"הגבהה וגלילה ספר שלישי", שום דבר לא נשאר דומה משנה לשנה, פעמים שעליית "כל הנערים" נמכרת בסכום אגדי לחשוך בנים כסגולה לזכות בפרי בטן, ופעמים שדווקא עליית חתן תורה היא זו הנמכרת בסכום מרשים למדי על ידי חבורת לומדי הדף היומי כמתנה למגיד השיעור הנכבד לרגל סיום הש"ס.

אפילו ר' זרח עצמו העומד שוב ושוב באותה קרן זוית של הבימה ומכריז על מכירת הכיבודים אינו דומה לר' זרח של אשתקד ולזה של כמה אשתקדים, זקנו הלבין ברבות השנים, גם בקולו ניכרים היטב אותות הזמן שחלף, קומתו כפופה מעט וקצב ריקודו בהקפות כבר אינו כשל בן תשחורת אך בדבר אחד יכולים כל מתפללי בית הכנסת הותיקים להעיד כי שום דבר לא השתנה, הזיק הקונדסי בעיניו נשאר כבעודו נער, מבטו השובב שאינך יכול לדעת מה צופן הוא בחובו נשאר בדיוק כמו לפני שלושים שנה.

עוד דבר, למרות שר' זרח עמד בתפקידו כגבאי בית הכנסת על דבר אחד הוא לא התפשר, ובכל שנה מחדש, ככל שעלה מחירו של "חתן בראשית" והאמיר מעלה מעלה היה זה ר' זרח שבעקשנות בלתי מוסברת נותן בסופו של דבר את המילה האחרונה, וכמידי שנה בשנה היה ר' זרח זוכה בעליית חתן בראשית ופותח את המחזור החדש של קריאת ספר התורה.
או אז היה ר' זרח משנה ממנהגו הקבוע ומוותר לחיים מנדל שהיה סגנו הבלתי רשמי על תפקיד ההכרזה וקריאת העולה לעלות לתורה, אז היה חיים מנדל מנצל היטב את ההזדמנות הנדירה שנקרתה לפניו והיה מזמר בקולו החזק והערב את הרשות לחתן בראשית, וכשהיה מגיע ל"עמוד עמוד עמוד ר' זרח בן ר' נפתלי הירש חתן בראשית ברא" היה קולו נוסק לגבהים, ואז היה ר' זרח מתעטף בטליתו וניגש להתחיל התורה.

מנהג משונה היה זה בידיו של ר' זרח, ומשונה עוד יותר כיון שכל יודעי דבר יכולים היו להעיד שאין מנהג זה בידיו מסורת מאבותיו, להיפך זקני המתפללים עוד זוכרים את אותה שנה לפני כמעט שלושה עשורים כאשר היה ר' זרח מארח בביתו את אביו נוחו עדן, גם אז קנה את "חתן בראשית", ובעוד שכל הקהל ציפה לשמוע את ר' זרח הגבאי מכריז "עמוד עמוד עמוד אבי מורי חתן בראשית ברא" נשמע דווקא קולו של חיים מנדל שהיה סגנו הבלתי רשמי של ר' זרח הגבאי מכריז על כיבודו של ר' זרח כחתן בראשית.

היו הבריות משתוממים ומתפלאים על ר' זרח זה הידוע כמכבד אביו ומסור לו בכל ליבו ונפשו שמתעלם לפתע מאביו היושב לצידו בכיסא גלגלים ומשמונים וכמה שנותיו ומן המספר הצרוב בזרועו, זכר לאותם ימים איומים עליהם הוא מעולם לא דיבר, ומכבד את עצמו בכיבוד אותו רכש במיטב כספו וחסכונותיו, משתוממים היו הבריות אך לא אמרו מילה בעניין, כי זה היה טיבם של מתפללי בית הכנסת, לא דיברו ולא שחו איש אודות רעהו אלא שומרים היו השתוממויותיהם ותהיותיהם בינם לבין עצמם.

כך נמשכה המסורת מזה עשרות שנים, ר' זרח מוכר את העלייה לכל המרבה במחיר, ורגע לפני שהיה מכריז "ארבעת אלפים ושמונה מאות שקלים פעם אחרונה" היה מעגל את הסכום ומכריז "חמש אלפים שקלים פעם ראשונה" וכמעט תמיד הייתה זו גם הפעם האחרונה, כי חוש מיוחד היה לו לר' זרח לדעת מתי באמת מגיע הסכום המוצע לשיא שלאחריו כבר לא תהיה התמודדות נוספת ורק אז היה מכריז את הסכום הסופי, וזוכה בעליה.

*

שלושה עשורים בהם התחלפו חתני התורה ועולי המפטיר, זוכי כל הנערים גם לא דמו אלו לאלו וגם לא פותחי ארון הקודש וזוכי ההקפות, רק דבר אחד נשאר אותו דבר שנה אחרי שנה, חתן בראשית ברא.

בכל שנה מחדש, בשבת שלאחר שמחת תורה, שבת בראשית ברא, היה עורך ר' זרח קידושא רבה כמקובל, וכמידי שנה כאשר כיבדוהו לשאת דברים לכבוד התורה ועמליה והיה ר' זרח מתחמק באי אלו תירוצים וקלישאות, שלמרבה הפליאה גם הם דומים היו באופן מפתיע לאותם תירוצים דאשתקד ובאופן כל כך לא מפתיע היו כל כך לא משכנעים את שומעם, כך שנה בשנה היו חבריו של ר' זרח מפצירים בו שיגלה את סוד חיבתו לחתן בראשית ור' זרח מצידו מתמיד בסירובו ולא מגלה פשר דבר.

בשנה השלושים ואחת, כאשר ר' זרח חוצה את אמצעיתו של העשור השמיני לחייו, סתם כך באמצע יום של חול שגרתי, לאחר שעת הלימוד הקבועה שלו בכולל בעלי בתים ובדרכו לתפילת מנחה, ללא שום התראה מראש ולא סימנים מוקדמים נופל ר' זרח מלא קומתו ארצה.

אחד המתפללים, חובש בהכשרתו מבצע בו פעולות עזרה ראשונה ומורה לעובר אורח אחר להזעיק בדחיפות את כוחות ההצלה, ועד שהללו מגיעים מקבע הלה את כל גופו של ר' זרח ושומר על עצמותיו שגם ככה בקושי מחזיקות את עצמן, בבית החולים אליו הובהל ר' זרח הוא מאובחן כסובל משברים ברגליו באגן הירכיים.

בגילך, כך הסבירו לו הרופאים, איננו יכולים לעזור הרבה, אלו הם שברים שגם אם נטפל בהם, הם לא יתאחו די הצורך, וגם לאחר השיקום, תמשיך עדיין להזדקק לעזרת הבריות, רגליך יתקשו לשאת את גופך באופן קבוע ותאלץ להתחיל להשתמש בכיסא גלגלים כדי להתנייד, בהמשך, תוכל אפילו להשתמש בקביים שיסייעו לך.

למרות היותו של ר' זרח איש לא צעיר, מוחו נותר צלול כיין משובח, אך לאיתנו המלא לא חזר, יושב היה בכיסא הגלגלים במרפסת בית החולים כשסביבו ילדיו ונכדיו הרבים ואף רבים ממתפללי בית הכנסת שהעריכוהו וכיבדוהו, שיבצו עצמם בתורנות סביבו ולא עזבוהו לרגע, עד לצאתו משערי בית החולים לא היה לו לר' זרח רגע של בדידות.

גם לאחר שיצא משערי בית החולים היה ר' זרח מלא חיוניות ורוחו צעירה כבעבר, רק רגליו לא היו לו עוד כפעם.

חודשיים לאחר אותה נפילה הגיע חג שמחת תורה, ובשמחת תורה כידוע מנהג ישראל דין הוא להתחיל התורה מבראשית, ומנהג ישראל לקרא את המתחיל בספר התורה בתואר "חתן בראשית" ומנהג בית הכנסת "תפארת אשר" שר' זרח הוא הקונה של כיבוד זה, ועוד יותר ממה שנוהג ר' זרח לקנות הכיבוד לעצמו, נוהג הוא שלא לשתף איש בטעמו ולהשאירו כמוס עמו.

*
אלא שהפעם גם אותו זיק שובב וקונדסי שבעיניו של ר' זרח, שלא עזבו גם לעת כזו אשר רגליו של ר' זרח אינן נשמעות לו כבעבר, אותו זיק שובב לא מצליח לזהות את מה שכל מתפללי בית הכנסת כבר יודעים מזה כחודש ימים.

שוב ניצב ר' זרח באותה קרן זווית של הבימה, אלא שהפעם יושב הוא בכסא הגלגלים, משני צדדיו תומכים בו ועומדים לצידו בנו וחתנו שבאו לשהות לצידו ביום זה, ושוב פותח ר' זרח במכירת הכיבודים "מאתיים שקלים אתה הראית..."

כשהיה ר' זרח מגיע ל"מאתיים שקלים חתן בראשית" הוחלפו בבית הכנסת מבטים רבי משמעות אלא שהללו נעלמו מעיניו העירניות של ר' זרח, העלייה נמכרה כמימים ימימה, זה אומר אלף שקלים ורעהו מתחרה עמו באלף ושלש מאות שקלים כשאלו ואלו יודעים שהפעם כאשר יחצה הסכום את רף הארבעת אלפים וחמש מאות שקלים, לא יתייאשו מן המכירה ולא ישאירו לר' זרח את המילה האחרונה, הפעם לא יהיה זה הסכום של חמש אלפים שקלים או חמשת אלפים ומאתיים, הפעם זה יהיה אחרת לגמרי.

מכירת העליה הייתה נראית בתחילתה כמו כל שנה וכאשר חצה סכום המכירה את שלשת אלפים וחמש מאות כבר ירד מספר המתמודדים על הזכות מחמשה לשניים בלבד, וכאשר הגיעו לסכום של ארבעת אלפים ושבע מאות נראה כאילו התייאש אחד מן המתמודדים וויתר לרעהו על הזכות להיות זה שמפסיד בכבוד לר' זרח, ור' זרח כהרגלו גם הפעם לא אכזב, וכאשר היה בטוח שמכאן ולהבא אין עוד מי שיתמודד מולו העלה את המחיר לחמשת אלפים ומאה שקלים.

"חמשת אלפים ומאה שקלים פעם ראשונה"
"חמשת אלפים ומאה שקלים פעם שניה"
"חמשת אלפים ומאה שקלים...."
"חמשת אלפים וחמש מאות" נשמע קולו של לא אחר מ... חיים מנדל, סגנו הבלתי רשמי של ר' זרח הגבאי, זה שבמשך שלושים שנים מכריז וקורא לר' זרח לעליית חתן בראשית דווקא הוא ולא אחר מעיז את פניו וקונה את העליה שמסורת היא כבר מזה למעלה משנות דור שהיא של ר' זרח.

כיון שהחציף חיים מנדל הסגן הלא רשמי של ר' זרח את פניו באדונו, והתחרה מולו על אותה עליה, העזו פתאום שאר המתפללים את פניהם והחלו להתחרות זה בזה על אותה עליה, והיו הסכומים עולים ומטפסים מעלה מעלה וחוצים זה מכבר את חמש הספרות ועדיין ממשיכים בני הקהילה להתחרות ביניהם על הזכות לעלות לחתן בראשית.

בנו וחתנו של ר' זרח התומכים בו מרגישים כי רוחו כבר אינה איתו, הוא שוקע בכבדות בכסא הגלגלים, ופניו מביעות תמיהה על בני הקהילה אשר דווקא לעת כזו, כאשר כוחו כבר אינו במתניו כבעבר חומדים הם ליורשו עוד בחייו, אך מיד מתעשת הוא על עצמו, מבין הוא כי אין עליה זו שלו במתנה, הרי בכל שנה שילם הוא בעבורה את מיטב כספו, יתכבד אם כן ויניח את שרידי גאוותו מאחוריו וימשיך במלאכתו כגבאי.

כך, למרות חולשת נפשו הרבה המשיך ר' זרח במכירת חתן בראשית לכל המרבה במחיר, אמנם ניסה גם הוא שוב פעם אחת את כוחו אך כאשר הבין כי גדולים ואיתנים ממנו קשרו קשר לקנות עליה זו בכל מחיר, מוותר ר' זרח על חלומו ומבין שבזו השנה יסתפק בעליה לתורה ככל פשוטי העם, יחד עם כל נערי הבר מצווה והסמוכים לגיל זה.

"שתים עשרה אלף מאתיים וחמישים שקלים פעם שלישית, זכה לו" מכריז ר' זרח, ומבין שאין לו אפילו היכן לסמן באמצעות הסיכות המשרדיות את המספר אותו אמור לשלם חיים מנדל שזכה באותה עליה, ופליאה מסתמנת על פניו של ר' זרח, מנין לו לחיים מנדל סכום כה גדול לקניית עליה? הרי עד כמה שזכור לו, וזכור לו היטב לר' זרח, מעולם לא קנה חיים מנדל עליה או כל כיבוד אחר בסכום העולה על ארבע מאות שקלים, ופתאום נחה עליו הרוח לשלם כזה סכום ועוד עבור עליה שיודע הוא חיים מנדל שהיא בנפשו של ר' זרח.

*
איש פיקח הוא ר' זרח, מבין הוא שיש דבר בגו, אך מה הם הדברים, ומי שותף להם ומה תכניותיהם של השותפים לדבר, איש לא הסכים לנדב לו שום מידע, ואפילו עבור מי קנה חיים מנדל את העליה הזו לא הסכים איש לומר לו.

היה ר' זרח יושב בכיסא הגלגלים שלו ומכבד את הקרואים בעליות, ארוכה היא קריאת התורה של שמחת תורה, עד אשר לא יעלו כל צעירי הצאן לא יוגבה ולא יגלל הספר, חוזר הוא הבעל קורא על הקריאה שוב ושוב ובכל הזמן הזה מנסה ר' זרח להעלים ממחשבתו ולהסיח דעתו מאותה רכישה מוזרה של חיים מנדל, ולהיפך, ממקום מושבו בכסא הגלגלים שולח ר' זרח את חיים מנדל שגם הוא כבר חצה זה מכבר את גיל העמידה לתור אחר אי מי מבאי בית הכנסת שטרם נקרא לעלות לתורה, וחיים מנדל, כסגנו הבלתי רשמי ממשיך באותה שגרה לה הורגל במשך שלושים שנה, עד שמסמן הוא לר' זרח שתמו להם המתפללים שעדיין לא עלו לתורה, אז מסמן ר' זרח לבעל קורא שימשיך בקריאתו עד "מעונה אלוקי קדם" ואז קורא ר' זרח בקולו המצטרד את הנוסח המוכר לו בעל פה "מרשות הקל הגדול הגיבור והנורא... עמוד חתן התורה".

את המתח שעמד בבית הכנסת ברגעים שלאחר עליית חתן התורה ניתן היה לחתוך בסכין, מבטים רבי משמעות הוחלפו בקהל, באותה שנה אפילו אותם המתבשמים ומשתכרים במהלך ההקפות נראו מתפכחים מיינם, הנה, סוף סוף מתכונן ר' זרח לעשות את מה שלא עשה מעודו מאז התמנה לגבאי בבית הכנסת, לקרא בעצמו את ה"רשות לחתן בראשית", שכן תמיד היה זה חיים מנדל שקורא את אותו פיוט ומכבד את ר' זרח להתחיל התורה.

יושב ר' זרח בכסא הגלגלים, פותח את המחזור בפיוט אותו מעולם לא קרא בקולו אך תמיד האזין לו ברוב קשב, מתכונן הוא לקרוא את סגנו הבלתי רשמי לעלות להתחיל התורה.

לפתע נשמעה נעימה מקצה בית הכנסת, עשרות ילדי הקהילה עומדים בשתי שורות כשמולם ניצב חיים מנדל ומנצח עליהם במנגינה מיוחדת במילים "מרשות מרומם על כל ברכה ותהילה" וכשהגיעו למילים "עמוד עמוד עמוד" השתתקו לפתע וקולו העוצמתי של חיים מנדל נשמע "מהר עמוד עמוד עמוד ר' זרח בן נפתלי הירש חתן בראשית ברא".

ר' זרח, שנער היה וגם זקן ובימים כתיקונם מצליח היה לשמור על סבר פנים שאינו מסגיר כלפי חוץ את מה שמתחולל בליבו פנימה, מתקשה בזו הפעם מלכלוא את רגשותיו, דמעות ניקוו בזוויות עיניו וגולשות על זקנו הלבן, מתאמץ הוא בכל כוחו לעמוד לכבוד התורה, קריאותיו של חיים מנדל "עמוד עמוד עמוד" הדהדו באזניו וחדרו למעמקי ליבו, עוד רגע קט והנה הוא עומד על רגליו, אמנם בקושי רב ובתמיכתם של בני משפחתו, ומכריז הוא בקולו המצטרד כמימים ימימה "ברכו את השם המבורך".

לאחר שענו כל הקהל ואמרו "ויכולו השמים והארץ" סיים הבעל קורא את קריאתו, מברך ר' זרח את ברכות התורה ותוך כדי שאומר הוא "וחיי עולם נטע בתוכנו" פורץ הוא בבכי חסר מעצורים ומתקשה להמשיך ולסיים הברכה, והעומדים בבית הכנסת חשים היטב כי עדים הם למחזה נדיר שספק אם יתקלו בו אי פעם שוב, באותם רגעים אפילו תינוקות של בית רבן שכידוע מציפים את בתי הכנסת ומצפצפים בקולם ביום זה, אפילו הם עוצרים לרגעים מספר ממשובות ילדותיהם וחורטים בנשמתם מחזה שילווה אותם לעד.

*
חלף החג, פורקו הסוכות והונחו הלולבים בפינה נשכחת עד אשר יבוא עליהם חג המצות ותתקיים בהם מצוות ביעור חמץ, והנה מגיעה שבת מלכתא. בשבת זו יקיים ר' זרח כמידי שנה בשנה את הקידוש שהפך למסורת לרגל היותו "חתן בראשית", שחים הכל אודות הקידוש הממשמש לבוא, מבינים הם כי בשנה זו בוודאי לא כדאי להפסיד מלהשתתף בקידוש, הכל יודעים כי יתכן ובזה הקידוש סוף סוף יתגלה סודו של ר' זרח ואולי יזכו מתפללי בית הכנסת "תפארת אשר" להיחשף לסודו המופלא של ר' זרח אודות עקשנותו שהפכה למסורת לזכות בחתן בראשית.

אחד רק לא היה מודע לדרמה הגדולה שסביב הכיבוד שנרכש עבורו בדמים כה מרובים, יחיד הוא ר' זרח בין כל מתפללי בית הכנסת ושמא בין כל תושבי השכונה שאינו שותף לסוד הגדול, הוא לא שואל, ואנשים לא טורחים לספר, כאילו מובן הדבר מאליו שראוי הוא שיקנו עבורו בסכום כה אגדי את חתן בראשית, בדיוק כמו שמובנת היא התעקשותו לקנות שוב ושוב במשך עשרות שנים את אותו כיבוד עבור עצמו.

בשבת, לאחר תפילת מוסף מכריז חיים מנדל "מתפללי בית הכנסת מזמינים את הציבור לקידושא רבא לרגל חתן בראשית של ר' זרח", מן הכרזה משונה כזו, מי שמע שמתפללי בית הכנסת מזמינים את הציבור? מה פשר הניסוח המשונה?

גם ר' זרח שומע את נוסח ההכרזה, ועדיין מקפיד הוא על אותו סבר פנים חמור, אך חדי עין מוכנים להבטיח שראו הם שוב את אותו זיק שובב בעיניו של ר' זרח, אותו הבזק קונדסי השמור עמו לעיתים נדירות, הפעם, כך בטוחים יודעי דבר, הבזיק אותו ניצוץ בעיניו של ר' זרח ואות הוא כי מבין ר' זרח היטב את המתרחש סביבו.

לאחר שהתחיל הקידוש וכטוב לב הסועדים בקוגל ובקרקר עם הרינג, נשמעה קריאת השתקה וחיים מנדל מתכבד לשאת דברים, בדבריו הוא מודה לכל בני הקהילה שהשתתפו ברכישת הכיבוד לר' זרח, הוא מספר לראשונה לר' זרח את מה שכל המשתתפים בקידוש ידעו כבר מזמן, שברכישת ה"חתן בראשית" עבורו השתתפו כל בני הקהילה מנער ועד זקן, לא היה אחד מבני הקהילה שויתר על זכותו להשתתף ברכישה זו ואפילו ילדים קטנים השתתפו בדמי הכיס שלהם.

ר' זרח מאזין ודומע, הוא מקשיב לתאורו של חיים מנדל על התכנית אותה הגו כבר במהלך חודש אלול ומבין עד כמה בני הקהילה אוהבים אותו ומעריכים את מסירותו למען בני הקהילה, ולעת זקנותו גמלו עמו חסד וקנו עבורו את אותה עליה מיוחלת.

בעת הזאת מחליט ר' זרח שהגיע הזמן לשתף את בני הקהילה בסודו הכמוס.

*
קולו הצרוד של ר' זרח נשמע בדממה המשתררת באולם בית כנסת, קולו שקט ודיבורו חתוך וברור, איש לא מעז להפר את הדממה ואפילו ילדי הקהילה הרגילים להשתובב ולהפריע את הדרשנים מבינים את גודל המעמד ושומרים על שקט מוחלט, ר' זרח מתחיל לספר.

נולדתי בהונגריה של ערב מלחמת העולם השנייה, הייתי הבן הבכור להורי וגם היחיד, לא נולדו לי אחים ואחיות, אך פרט לזה היה לי כל מה שצריך ילד קטן כדי לגדול ולהצליח בחיים. עד שהחלו קולות מלחמה, בהתחלה לא ייחסנו להם חשיבות, שמענו את כל מה שקורה במדינות סביבנו ובכל זאת השתקנו את הדאגה באמירת "יהיה בסדר" והשתדלנו להתעלם מהמצב אליו עמדנו להיקלע.

ואז פלשו הגרמנים להונגריה, הורי התחבאו יחד עימי בביתם של שכנים מחסידי אומות העולם שדאגו לכל מה שחסר לנו כדי להשאירנו בחיים. יום אחד החליטה אימי לצאת מבית מארחינו, עד היום איננו יודעים מה הסיבה שבגינה יצאה אמי מהבית, דבר אחד אנחנו יודעים, כדורי המרצחים השיגו אותה תוך זמן קצר, את בשורת האיוב על מותה של אימי קיבלנו באותו לילה, ובאחת הפכנו למשפחה של אב אלמן ובן יחיד ויתום.

תקופה קצרה לאחר מותה של אימי פשטו הנאצים ימ"ש על הרחוב בו הסתתרנו, לאבי לא הייתה ברירה והוא החליט לשים נפשו בכפו ולעלות על רכבות המשא ולהישלח עם אלפים מאחיו למחנות, הוא לא ידע מה באמת מצפה לו שם, הוא עדיין האמין שהוא יגיע למחנה עבודה ושהוא לא יפגע.

האמת, יתכן שהוא ידע את האמת אודות מה שקורה שם על אדמת פולין אבל ברירה לא הייתה לו, הוא הבין היטב שבמוקדם או במאוחר ישיגוהו המרצחים ואז גם בנו וגם מארחיו עשויים להפוך לחלק מקרבנות המלחמה, כך או כך, לעולם לא אשכח את אותה פרידה איומה מאבי, בכיתי באותו לילה כפי שלא בכיתי מעולם, ומאותו לילה והלאה כמעט ולא בכיתי יותר.

בכי הוא מותרות של ילדים, ובאותו לילה כבר לא הייתי ילד, אמנם הייתי בן 9 שנים בלבד, אבל ילד כבר לא הייתי, את תמימות ילדותי איבדתי באותו לילה טרוף שינה, התבגרתי בכמה שעות מה שבעולם מקביל לוקח כמה שנים.

היום, כל ילד שמקבל איזו שהיא גערה לא מוצדקת מאביו פוגש את הסיטואציה הזו אחרי כמה שנים על ספת הפסיכולוג, כל חוויה ילדותית מקבלת מימדים מפלצתיים לאחר כמה שנים, ואני חוויתי באותו לילה מה שמאות ילדים לא חווים במצטבר בכל שנות ילדותם.

נשארתי בן אדם, כלום הייתה לי ברירה אחרת? להישבר זו אופציה שקיימת בעולם נורמלי, בעולם בו ילדים מקבלים כוס חלב וכריך משביע כל בוקר, אבל אני ידעתי והבנתי בחושי הילדותיים והחדים שאם אשבר לא יהיה מי שיבנה אותי מחדש, אז לא נשברתי.

עד סוף המלחמה הוסתרתי בביתם של אותם חסידי אומות העולם, לא למדתי ולא הכרתי כמעט כלום מענייני יהדות, מיטיבי הערלים דווקא לא ניסו ללמדני את אמונתם אך כמובן שלא יכלו ללמדני כלום על יהדות, רק דבר אחד הם ידעו ולימדו אותי, שביום השביעי אנו היהודים נמנעים מהבערת אש, זו המלאכה היחידה שהכרתי וזו המצווה היחידה שקיימתי.

עם תום המלחמה חזר אבי לבית המשפחה המיטיבה, הוא בא לאסוף אותי לחיקו ולחיק העם היהודי, סיפר לי עשרות סיפורי ניסים מדהימים על כל אותם הימים בהם כמעט ומצא את עצמו שוב ושוב יחד עם אותם מליוני אחינו שלא יצאו משם, וברגע האחרון דחה אותו מלאך המוות והשאירו בארץ החיים.

כיון שלא ידעתי כלום מיהדות היה על אבי ללמדני את כל אותם דברים פשוטים שבימים כתיקונם אפילו ילד בן חמש יודע אותם, את סדר החודשים העברי, את חגי ישראל, את עיקרי שמירת השבת והמצוות.

נשארנו עד לאחר קום המדינה על אדמת הונגריה, ושלשה חודשים לאחר קום המדינה, הגענו ארצה, חודש וחצי לפני הגיעי למצוות.

יום ההולדת שלי חל בחול המועד סוכות, וזה אומר שחודש וחצי לאחר שהגענו ארצה אני גם אמור לעשות בר מצווה, ובר מצווה באותן שנים לא דומה בכלל לטקסים המנופחים של ימינו, באותן שנים ובאותו מצב כל שהיה עלי להתכונן לקראת הבר מצווה הוא ללמוד להניח תפילין ולעלות לתורה, אפילו דרשת בר מצווה איש לא חשב שצריך להכין עבורי, כל השאר מיותר, ממילא לא היה לנו למי לעשות סעודה גדולה ולא היה גם מי שישלם עליה.

כך בהחלטה משותפת שלי ושל אבי החלטנו שבמהלך שמחת תורה, אותו חג שגם ככה כולם עולים לתורה, אעלה אז גם אני לתורה, וכיון שבין כך יש קידוש בבית הכנסת, יהיה הקידוש סעודת מצווה לרגל הגיעי למצוות, בכך הסתיים הטקס.
אבל רגע לפני שעליתי לתורה יחד עם כל אחינו בני ישראל, קרא לי אבי ואמר "החלטתי שלא תעלה לתורה יחד עם כולם, החלטתי לקנות עבורך את חתן בראשית, יעלה כמה שיעלה, זה יסמל יותר מכל את האפשרות להתחיל מההתחלה, לאסוף את השברים לאחר האיומה שבטרגדיות האנושיות ולהתחיל מבראשית".

זו הייתה בר מצווה מאד מרגשת, באותן שנים חגיגת בר מצווה הייתה אירוע די נדיר, לא רבים היו אז הילדים בני גילי ששרדו את המלחמה, והדור החדש, אלו שנולדו לאחר השואה היו עדיין ילדים קטנים, שכבת הגיל שלי הייתה די נדירה, השילוב של שמחת בר מצווה ויום שמחת תורה גרמו שלפחות את הבר מצווה שלי חגגתי כחתן אמיתי, אמנם לא באותה רמה בה נהוג כיום לחגוג אבל השמחה הייתה בהחלט מרוממת.

אי אפשר לדון את אותם נערים בני גילי באותה תקופה, היו אלו שנים בהם החושך כיסה את הארץ, עולם הישיבות לא דמה כלל לימינו, ובכלל לא היה זה מובן מאליו שנער בר מצווה ממשיך ללמוד בישיבה, ואותי עוד יותר לא היה מה לדון, תנסו להיכנס רגע לליבו של נער מתבגר שנים ספורות לאחר השואה, שגדל בבית בו אין שום צורה של משפחה, בן יחיד יתום שגדל עם אביו ניצול שואה, אב ובן שעושים יחד שבתות ומועדים וללא שום משפחה מסביב, כמה שנים עוד למדתי במסגרת תורנית שנקראה משום מה ישיבה, גם היא לא דמתה במאומה לאותן ישיבות שאתם מכירים, וכשהגעתי לגיל 16 עזבתי את אותה ישיבה והתחלתי לעבוד כדי לפרנס את עצמי ואת אבי.

לא הרבה זמן הצלחתי לשמור על אותו תום יהודי, הכרתי חברים שלא הייתם רוצים שילדיכם יכירו ולאט לאט מצאתי את עצמי מזלזל במצוות, בהתחלה רק לא הקפדתי על אותם מנהגים מבית אבא, פה ושם החסרתי תפילה עד שמצאתי את עצמי פורק כל עול, לא שבת ולא תפילין ולא תפילות, שום כלום.

על מצווה אחת הקפדתי בכל כוחי, על כיבוד אבי, הייתי מוסר את נפשי למענו, וכיון שגרתי יחד עימו באותו בית השתדלתי בכל מאודי שהוא לפחות לא יראה את מצבי הרוחני, הלכתי איתו יחד לתפילות ושמרתי לידו על השבת, אבל כשהוא לא היה באזור לא הקפדתי על כלום.

אבא ידע היטב אבל הוא בחר להתעלם, מילה הוא לא דיבר איתי על מצבי ועל קיום המצוות, איך אני יודע שהוא ידע הכל? פשוט, כי באחת השבתות גיליתי שפתאום הוא לא נותן לי לגעת ביין, באותו רגע הבנתי שהוא יודע שאם אגע ביין יהיה אסור בשתיה.

כשהייתי בן עשרים והגעתי עם אבא לבית הכנסת בשמחת תורה, ראיתי שאבא שמעולם לא ניסה להתמקח ולקנות לעצמו איזו שהיא עליה או כיבוד, לא בימים הנוראים ולא באף אחד מהחגים, מנסה לרכוש חתן בראשית. לאבא לא היה כסף, ולפי הסכומים שהוא הציע הבנתי שהוא חסך את הכסף תקופה ארוכה ממש מפת לחמו.

כשראיתי שאבא כמעט מפסיד את הקניה לטובת קונה אחר הצעתי לעזור לו, הבנתי שאם הוא מתמודד על חתן בראשית זה כנראה חשוב לו מאד, לא היו לי חסכונות גדולים במיוחד אבל היה לי מספיק כדי לעזור לו לקנות את העליה והוא אכן זכה בחתן בראשית.

זה היה מוזר בעיני, אבא שמעולם לא קנה עבור עצמו שום כיבוד, שהלך תמיד בצידי הדרכים ולא החזיק שום טובה לעצמו, פתאום מתעקש לקנות לעצמו כיבוד ועוד בסכומי כסף שלא היו לו.

אבל כשהגיע הגבאי להכריז על עליית חתן בראשית, ציפיתי לשמוע את הגבאי קורא בשמו של אבי ומעלה אותו לתורה, אלא שאני מגלה להפתעתי שאבא גם כעת ממשיך לא להחזיק לעצמו שום טובה, אבא בעצם קנה עבורי את "חתן בראשית".

עליתי לפתוח את המחזור החדש של קריאת התורה, ותוך כדי שהבעל קורא קורא את פסוקי התחלת התורה נזכרתי בדיוק באותה עליה מלפני שבע שנים, עת הייתי נער בר מצווה ועליתי לראשונה בחיי לתורה, אז בדרשתו ציווה עלי אבא לזכור שכל יום ויום, ובכל רגע ורגע אנחנו צריכים להתחיל שוב מבראשית.

בשבת שלאחר מכן, כאשר נתכבדתי לשבת בשולחן הכבוד כחתן בראשית, נשא אבא דברים לכבוד התחלת התורה, כדרכו הוא לא האריך יותר מידי, דרשתו היתה קצרה ביותר אבל את המסר שלה לא אשכח כל חיי.

אבא לא פנה לכל הקהל בדרשתו, פניו היו מופנות לכיווני, והוא אמר לי כך "זרח, אתה לא זכית ללמוד בחיידר כמו כל אחר בן גילך, קצת אחרי שהתחלת את שנת הלימודים הראשונה שלך בחיידר שבעיירה בהונגריה פלשו הנאצים להונגריה ונהפכה הארץ, רק את תחילת ספר בראשית הספקת ללמוד בחיידר, אתה זוכר את המלמד מהעיירה? זוכר מה למדת אצלו? פרשת בראשית בלבד! כל מה שאתה למדת בחיידר זה שמתחילים מההתחלה! ומה שהחיים לימדו אותך זה שתמיד אפשר להתחיל מההתחלה!".

אבא שמעולם לא דיבר איתי מילה על מצבי הרוחני, ושמאז המלחמה לא ראיתי אותו מזיל דמעה אחת פרץ בבכי חסר חסר מעצורים.

את אותה שבת בראשית של לפני יותר מחמישים וחמש שנים כשהייתי בן עשרים, שמרתי מתחילתה ועד סופה, נפשי התייסרה ביסורי נפש, חשבתי על אבא המסכן ועל אמא שבשמים, חשבתי על כל מה שעברתי וניסיתי לשכוח, אבל בעיקר חשבתי על עצמי ועל עתידי, על האפרות שנקרתה לי להתחיל שוב הכל מבראשית.

מאז הפכתי לבעל תשובה, התחלתי להקפיד על תפילות ועל קיום מצוות, קבעתי עיתים לתורה בלימוד משותף עם אבא שכל כך שמח לראותי מתחיל מבראשית, שנתיים לאחר מכן עמדתי תחת החופה עם בת ישראל כשרה.

מאז ועד היום, בכל מקום בו הייתי לא ויתרתי בשום אופן על הזכות הגדולה של חתן בראשית, ובכל שנה מחדש כשעליתי לחתן בראשית נזכרתי באותן דמעות של אבא שלי, אלו דמעות שהזכירו לי שבכל רגע ורגע אפשר להתחיל מההתחלה.
ושלא תבינו שמאז הכל הלך חלק, כמו כל בן אדם עברתי ניסיונות קשים, היו לי המון עליות וירידות, מה שהחזיק אותי כל חיי הייתה הידיעה שלא משנה מה היה, תמיד אפשר להתחיל מבראשית.

השנה, בפעם הראשונה כמעט שהרמתי ידיים, מצד אחד אני מרגיש שבר כלי, בקושי אני עומד על הרגליים שלי, ומצד שני כשמקיפים אותי ילדי היקרים שכולם שומרי תורה ומצוות יחד עם עשרות נכדי וניני, ולאחר שזכיתי גם לסיים את השס כמה פעמים חשבתי פתאום שאולי כבר אין לי מה להתחיל מההתחלה, אולי אין לי את הכח להתחיל ואולי גם אין לי את הצורך להתחיל שוב מבראשית.

חשבתי באמת לוותר על המסורת ולתת לאי מי מבין הצעירים לקנות לעצמו את העליה, וכשראיתי פתאום שישנם עוד מתמודדים על העליה הזו נשברתי והגעתי למסקנה שזהו, אין עוד סיבה להתחיל מבראשית.

ואתם, סיים ר' זרח את דרשתו, כשדמעות חונקות את גרונו, אתם ציבור יקר ואהוב, אתם אלו שהוכחתם גם לי ובעיקר לעצמכם שלעולם לא מאוחר מלהתחיל מבראשית, לא משנה מה מצבי הבריאותי ולא משנה מה עשיתי עד היום, כל יום וכל רגע הוא הזמן להתחיל מבראשית.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר