הקסם האנושי של האגדה: למה אנחנו כל-כך אוהבים סיפורים?

ערב אחד, באוניברסיטה שקטה בקליפורניה, התכנסו כמה מתנדבים לצפות בסרט קצר כחלק מניסוי. על המסך נראה אב צעיר המטייל עם בנו הפעוט בגן חיות. הילד צוחק בהתרגשות כשראשו הקטן ונטול השיער מציץ לעבר הג'ירפות, והאב מחבק אותו בחום וקורא לו בחיבה "הנס הקטן שלי". רק בסוף הסרט מגלה הקריין את האמת המצמררת: לילד, ששמו בן, נותרו כמה חודשים לחיות עקב מחלת סרטן סופנית. כשאורות החדר נדלקו, המתח וההתרגשות ניכרו בפני הצופים. בדיקות דם שנערכו להם הראו עלייה חדה ברמת אוקסיטוצין - הורמון שמגביר אמפתיה ותחושת קרבה. ואכן, רבים מהם החליטו מיד לתרום חלק נכבד מהתגמול שקיבלו עבור השתתפותם בניסוי לטובת ארגון צדקה הקשור לסרטן ילדים. כל זה קרה בעקבות צפייה בסיפור מרגש על אב ובנו.

סיפורים שכתובים לנו במוח

המעצר הדרמטי בנמל התעופה - והטעות הקריטית שעשו השודדים | שוד המאה, העלילה נמשכת

ישראל גראדווהל|13:51

במעבדה שניהלה את הניסוי עם הילד בן, גילו החוקרים רמז חשוב: הסיפור המרגש הפעיל אצל הצופים תגובה כימית במוח. אוקסיטוצין, שכונה "הורמון האהבה" או "הורמון המוסר", השתחרר אצלם בכמות גבוהה מהרגיל. ההורמון הזה ידוע כמגביר אמפתיה, אמון ונדיבות, ולכן אותם צופים חשו דחף חזק יותר לעזור לזולת - במקרה זה, לתרום מכספם לילדים חולים. במקביל, סיפורים מותחים ומרגשים גורמים למוח לשחרר גם קורטיזול ודופמין - חומרים כימיים המסייעים לריכוז שלנו ולתחושת הנאה וציפייה. כך, מבחינה ביולוגית, סיפור "טוב" ממש מספק לנו חוויה שהיא שילוב של מתח רגשי ותגמול מוחי, כמו רכבת הרים רגשית שמוחנו לומד ליהנות ממנה.

אך לא רק הורמונים מעורבים במשיכה לסיפור. מחקר נוירולוגי מאוניברסיטת פרינסטון בארה"ב חשף תופעה מופלאה: כאשר אדם אחד מספר סיפור ואחר מאזין בריכוז, דפוס הפעילות המוחית שלהם מסתנכרן. החוקרים מצאו שבמהלך סיפור טוב "מוחותיהם של הדובר והמאזין מראים דפוס תגובה זהה בזמן". במילים אחרות, המוח של המאזין "מראה סימנים" כאילו הוא עצמו חווה את הסיפור.

המשמעות היא שסיפור מצליח למעשה לגרום לנו לדמיין את עצמנו במקומם של הגיבורים. זו גם הסיבה שאנו עשויים לחוש ידיים לחות מזיעה כשנקרא על גיבור הנאבק בנבל על גג רכבת דוהרת - למרות שבמציאות אנחנו יושבים בכורסה בבית בחדר ממוזג ונהנים ממוזיקת רקע שקטה. המוח שלנו מגיב לסיפור כאילו היינו שם ממש.

אפקט נוסף של סיפורים הוא שהם עוזרים לנו לזכור מידע טוב יותר. בניגוד לרשימת עובדות יבשה, סיפור טוב "מדליק" במוחנו אזורים חושיים ורגשיים, וכך נצרב בזיכרון לאורך זמן. למשל, במקום לנסות לזכור נתון סטטיסטי על סכנות הנהיגה הפרועה, הרבה יותר סביר שנזכור לעומק סיפור על אדם צעיר ומבטיח שיצא לנסיעה ולא חזר - משום שהסיפור מחבר עובדות לרגשות ותמונות חיות בדמיון. אפשר לומר שסיפורים הם כמו "מעקף" אל המוח הרגשי שלנו, שבו נוצרת משמעות אישית למה שאנחנו שומעים.

כוחם העתיק של המעשיות

המשיכה לסיפורים אינה תופעה חדשה כמובן - היא טבועה בנו משחר האנושות. דמיינו את אבות אבותינו יושבים סביב מדורה במערה בימי קדם, משתפים זה את זה בסיפורי ציד והרפתקאות שונות ומשונות. עוד לפני המצאת הכתב, סיפורים היו הדרך להעביר ידע חשוב: איזו פטרייה רעילה, איך להתגנב מבלי שמשהו ירגיש, ולא פחות חשוב - מי אנחנו ומה הערכים שלנו. סיפורים, אמיתיים או מדומיינים, מסוגלים לאחד קהילות אדירות של בני אדם סביב רעיון משותף, לתת להם זהות קולקטיבית ולהניע אותם לפעולה מתואמת.

סיפורים גם יוצרים משמעות וסדר בעולם כאוטי. תרבויות קדומות רקמו מיתוסים כדי להסביר תופעות טבע שונות או את ההבדל בין טוב לרע. עד היום, רבים מאיתנו מוצאים נחמה והשראה בסיפורי גבורה, אגדות עם או אפילו עלילות קומיקס מודרניות. כל אלה מספקים לנו "משקפיים" שדרכן אנו מבינים את חיינו: הסיפור מעניק הקשר, מלמד לקחים ומעורר רגש. יש אף חוקרי פסיכולוגיה הסבורים שהזהות האישית שלנו היא במידה רבה סיפור שאנו מספרים לעצמנו - מעין אוטוביוגרפיה פנימית המתפתחת לאורך החיים. ככל שהסיפור העצמי שלנו שלם ומגובש יותר, כך אנו חשים שיש לחיינו משמעות וכיוון.

אחד החוקרים המרכזיים בתחום הזה הוא הפסיכולוג דן מקאדמס (Dan P. McAdams), שפתח את מושג "הזהות הנרטיבית". לפי מקאדמס, הזהות שלנו אינה רק אוסף תכונות או זיכרונות, אלא סיפור מתמשך שאנו מספרים לעצמנו על חיינו: מה עברנו, מי היינו, מי אנו עכשיו ולאן אנו הולכים. הסיפור הזה מארגן את החוויות שלנו לכדי רצף בעל משמעות, גם אם הוא אינו תמיד מדויק מבחינה היסטורית. ככל שהסיפור שאנו מגבשים הוא קוהרנטי, יש בו קשר הגיוני בין אירועים ונקודת מבט יציבה על העצמי, כך גדל גם תחושת הכיוון, הסיבה והמשמעות. לעומת זאת, כשסיפור החיים מפורק, סותר או נקטע, אנו עשויים לחוות בלבול פנימי, אובדן שייכות ומשבר זהות. ג'רום ברונר, חוקר קוגניציה ותרבות, הוסיף וטען כי בני אדם הם "יצורים מספרי סיפורים" מטבעם, וכי הנרטיב הוא הדרך העיקרית שבה אנו מבינים את עצמנו ואת העולם.

ואם לחפש עדות מודרנית וכיפית לכוחם של סיפורים, אפשר להביט אפילו בעולם הצרכנות. לפני כעשור נערך ניסוי מעניין בשם "Significant Objects" (“חפצים משמעותיים”). צמד כותבים אמריקאים רכשו עשרות פריטים זולים וחסרי ייחוד בחנויות יד-שנייה, במחיר ממוצע של דולר אחד לפריט. לאחר מכן הם ביקשו מסופרים שונים לחבר לכל חפץ סיפור קצר - סיפור דמיוני המסביר כביכול את עברו וייחודו של החפץ. את הפריטים הם העמידו למכירה באתר eBay כשהסיפור מצורף לתיאור. התוצאה? החפצים ה"סתמיים" נמכרו בסכום כולל של כמעט 8,000 דולר - פי עשרות מכפי ששילמו עבורם. הסיפורים העניקו לחפצים ערך רגשי מוסף שהפך אותם ליקרים בעיני הקונים. בניסוי יוצא הדופן הזה הוכח עד כמה סיפור יכול להוסיף משמעות וערך לחפץ חסר חשיבות - לא רק בשוק הפשפשים, אלא בחיים בכלל.

עם של מספרי סיפורים

לא במקרה מכונים בני העם היהודי "עם הספר" - התורה, ספר הספרים, מורכבת ברובה מסיפורים. בניגוד לטקסט פילוסופי או רשימת חוקים קרה, המסורת היהודית העדיפה פעמים רבות להעביר מסרים וערכים באמצעות נרטיבים מרתקים. סיפורי האבות בספר בראשית, יציאת מצרים, דוד המלך וגוליית, רות המואבייה - כל אלה אינם רק היסטוריה, אלא משלים מלאי משמעות על אמונה, מוסר ותקווה. חז"ל אף המשיכו את המגמה וארגו אגדות ומדרשים סביב פסוקי התנ"ך כדי להדגיש לקחים נצחיים.

הערך של הסיפור עובר כחוט השני במסורת שלנו. בליל הסדר של פסח, מצווה עלינו "והגדת לבנך" - לספר לדור הצעיר את סיפור יציאת מצרים - אפילו תוך המחזת הסיפור על ידי פעולות כדוגמת נשיאת שק על הכתף, וכך לשמר את הזיכרון הקולקטיבי. למעשה, הזיכרון הוא ערך יהודי מרכזי, והסיפור הוא הכלי לטפח אותו.

במסורת החסידית, שהתפתחה במזרח אירופה במאה ה-18, הגיע כוחו של הסיפור לשיא חדש. אדמו"רי החסידות נהגו למסור לתלמידיהם משלים וסיפורי צדיקים, מתוך אמונה שלסיפור יש כוח לחדור ללב השומע ולעורר בו ניצוץ רוחני. רבי נחמן מברסלב, מגדולי החסידות ומי שחיבר את הספר העמוק "סיפורי מעשיות" עליו נכתבו פירושים לאין ספור, ביטא זאת באמרה מפורסמת: "הָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְסֻגָּל לְשֵׁנָה, וַאֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְעוֹרְרִין בְּנֵי אָדָם מִשְּׁנָתָם".

פעמים רבות סיפור טוב יכול לרכך לבבות, לפתוח את החשיבה או לעודד שינוי - גם במקום שבו נאומים והטפות ישירות נכשלו. דוגמה בולטת לכך מוצאים כבר בתנ"ך: כשנתן הנביא רצה לגרום לדוד המלך להכיר בכך שחטא בחטא בת שבע, הוא לא האשים אותו ישירות. במקום זאת נתן בדה מליבו משל על איש עשיר שלקח מן העני את כבשת הרש שלו. דוד, מבלי לדעת שהסיפור מכוון אליו, התרגז על העוול וזעק שיש להעניש את האיש העשיר. רק אז הטיח בו נתן: "אתה האיש!" - ברגע ההוא, דרך סיפור ומשל, דוד המלך הצליח לראות את עצמו באופן אובייקטיבי והבין את טעותו. זהו כוחו של הסיפור: לעקוף את מנגנוני ההגנה שלנו ולדבר אל הנשמה.

סוף דבר: העולם כמעשה סיפורים

בסופו של יום, נדמה שהמין האנושי שזור בסיפורים בכל אשר נפנה. אנחנו חולמים בלילה חלומות שהם סיפורים קטנים, קוראים ושומעים סיפורים דרך פלטפורמות ידע שונות, משוחחים ומעבירים אנקדוטות, לומדים היסטוריה דרך סיפורי העבר, ומעצבים את הזהות שלנו מסיפורי החיים שלנו. כפי שניסח זאת הסופר והחוקר ג'ונתן גוטשל: "אנחנו, כמין, מכורים לסיפור. אפילו כשהגוף נרדם, התודעה נשארת ערה כל הלילה ומספרת לעצמה סיפורים". ייתכן שזה סוד קסמם האמיתי של הסיפורים - הם חלק מאיתנו, שפה אוניברסלית של הרגש והתבונה גם יחד.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

האהבה לסיפור היא בסופו של דבר האהבה למשמעות ולחיבור אנושי. סיפור טוב מאפשר לנו לחוות הרפתקה בלי לעזוב את הכורסה, ללמוד מטעויות של אחרים בלי לשלם את המחיר, ולהרגיש שאיננו לבד בחוויות שלנו. הוא מגשר בין עבר, הווה ועתיד, בין דמיון ומציאות, בין אדם לאדם. בעולם שבו הטכנולוגיה משתנה ללא הרף, הלב האנושי עדיין משתוקק לאותם ארבעת המילים הנצחיות: "פעם אחת, לפני שנים רבות...". ואולי, אחרי הכל, הסיבה שאנו אוהבים סיפורים כל כך היא שכל אחד מאיתנו הוא בעצמו סיפור מהלך - סיפור ייחודי שמתפתח מפרק לפרק, ושואף למצוא משמעות וסוף טוב.

מקורות:

Paul J. Zak, "How Stories Change the Brain", DailyGood (2014) – על ניסוי בן ואביו שהראה כי סיפור דרמטי מעלה אוקסיטוצין ומעודד אמפתיה ונדיבות.

Joshua VanDeBrake, "The Science of Storytelling: Why We Love Stories", Medium (2018) – על סנכרון מוחי בין מספר למאזין במחקר באונ' פרינסטון, והשפעת סיפורים על מוח ורגש.

Significant Objects project (2009) – ניסוי ספרותי-צרכני שהדגים כיצד סיפור מעלה ערך של חפץ: פריטים זולים שנקנו בכ-1$ נמכרו באלפי דולרים לאחר שקושרו לסיפור.

רבי נחמן מברסלב, מצוטט ב- Opening the Inner Gates, בעריכת Edward Hoffman – "הָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְסֻגָּל לְשֵׁנָה, וַאֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְעוֹרְרִין בְּנֵי אָדָם מִשְּׁנָתָם".

Jonathan Gottschall, The Storytelling Animal: How Stories Make Us Human (2012) – "We are, as a species, addicted to story... the mind stays up all night, telling itself stories."medium.com (תורגם במסגרת המאמר).