כן, גם אתה מכור.
מה? גם אני מכור? שאלתי חבר לספסל הלימודים שלי בהפסקת סיגריה וקפה.
ברור, הוא עונה לי בנונשלנטיות. אתה מכור, אני מכור, החברים שלך מכורים. כולנו מכורים!
לא האמנתי שגם אני נתפסתי ברשת הזאת. שאני יתמכר לזה? בחיים לא. יש לי חיים, עבודה, לימודים והמון דברים על הראש, למה שאתמכר לזה? ואם אני מכור, איך בכלל יוצאים מזה?
אתם בטח שואלים מה הדבר הזה שכולנו מכורים אליו.
אז זהו, תוציאו את הפלאפון שלכם מהכיס תסתכלו עליו טוב טוב ותבינו שאתם מכורים לדבר הזה.
הוואטסאפ.
הוא שם כל רגע. הקבוצות, החשיפות, ה"פרסום ראשוני", העתדבק, ועוד על זה הדרך.
אז נכון, כבר התנתקתם מכמה קבוצות שבשעה 3 בלילה אנשים עדיין מתווכחים שם כאילו זה אמצע הבוקר, אבל אז התברר לכם שמנהל הקבוצה לא מרפה ומחזיר אותך לקבוצה ואז אתה כבר נשאר.
ונכון שסגרתם את הקבוצה המעניינת "בדיחות וצחוקים" שהייתה פעילה משעות הבוקר המוקדמות (היה חבר בקבוצה שהתחיל לעבוד ב-5 בבוקר והיה חייב לעדכן את כולם בחוויות הקפה שלו...) עד השעות הקטנות של הלילה, אבל חבר מתחרה שלך פתח קבוצה "החברים של דוד" ששם בקבוצה מתכתבים ע"י החלפת שם הקבוצה.
אתה מבין שאין מה לעשות, אתה שבוי בעולם הזה.
עולם הוואטסאפ.
גם כשאתה כבר רוצה ללכת לישון ומנסה לנתק את הפלאפון בדיוק אז חבר שלך נזכר לראות שאתה עדיין מחובר ושואל אותך מה עניינים? איך הולך? אין לך כוח לענות ובצורה עדינה אך תוקפנית אתה מנסה להתעלם.
אבל אז חבר שלך כבר "פגוע" מהיחס המשפיל – "אתה לא מתייחס אליי יותר? נהיית סלב אה..?", לך תסביר לו שאחרי יום מתיש הדבר האחרון שאתה רוצה זה לשוחח אתו על דה והא.
"הלו, תתעורר!", צעק לי יוסי כאשר בדל הסיגריה כבר שרף לי את האצבעות.
"אהה סליחה מצטער, אני פשוט חושב על מה שאמרת לי ולא מצליח להבין איך להיגמל מההתמכרות הזאת", השבתי.
קול הצחוק שלו נשמע בכל שכונת גאולה. "נראה לך שתוכל להיגמל?", הוא תהה, "אין מה לעשות... כולנו באותה הסירה. אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם".
ובדיוק אז צלצול ההודעה של הוואטסאפ נשמע שוב.
גם אני מכור.