אאא

לא רק אוזני המן מתוקות: עיני המן במרוקו, אוזניים ממולאות בחומוס מטאנג'יר, כבד המן מלוב ואפילו מעיים של המן מעיראק. הכירו את מנהגי פורים הנשכחים של יהדות המזרח.

מתנות חתן וכלה - העיתון היהודי "הצפירה" מתאר בחודש מרץ 1903 את חגיגות פורים במרוקו: "המתנות בין חתן וכלה נתנות על פי רוב בפורים", מתאר העיתון וממשיך: "המנות הנהוגות במרוקו אינן כל כך פשוטות ודלות כבארצות אחרות. אין שולחים רק מיני מזון וממתקים אלא גם עדיים, תכשיטים, בשמים ותמרוקי הנשים."

תחפושות - עיתון הצפירה מתאר את התחפושות במרוקו כך: "לפנים היה מנהג לתת לנערים קני רובה קטנים ואבק המורה (אבק שריפה) כמובן בלי כדורים. התינוקות היו לובשים את בגדי הגויים כבעלי מלחמות ומורים מקנה הרובה על המן הדמיוני. עתה יש נוסח חדש למנהג הזה תחת קני הרובים קונים מעשה פלדות מבריקים (רעשנים)".

בובת המן - הר"י ספיר מתאר את פורים בעיר שבאם הסמוכה לצנעא בתימן "הַנְּעָרִים יַעֲשֹוּ דְּמוּת הָמָן מִקְלַעַת עֵצִים, וְטוֹחַ טִיט עֲלֵיהֶם, חוֹמֶר גָּדוֹל כְּתַבְנִית אָדָם, וּמָשׁוּחַ בְּשֵׁשֶׁר צְבָעִים שׁוֹנִים. גַּם דְּמוּת מָרְדֳּכַי רוֹכֵב עַל הַסּוּס, וְהָמָן רָץ לְפָנָיו. וְתוֹלִים אֶת הָמָן בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת עַל עֵץ גָּבוֹהַּ, וְזוֹרְקִים עָלָיו בְּחִצִּים וּבַאֲבָנִים עַד שֶׁמְּנַפְּצִים לִרְסִיסִים. כֹּה כָּל הַיּוֹם הַהוּא, הַנְּעָרִים מְשַׂחֲקִים וּמַכִּים וּמְקַלְּלִים לְהָמָן, וּמְבָרְכִים וּמְשַׁבְּחִים לְמָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר, זֵכֶר צַדִּיקִים וִישָׁרִים לִבְרָכָה".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בתוניסיה, היו הילדים עושים בשבת זכור "לוויה" להמן - מנהג זה נקרא אשכבתיה דהמן. לאחר שסובבו את המן בכל רחבי הרובע היהודי היו מגיעים עם האלונקה של בובת המן לרחבת בית הכנסת, כאשר הילדים החכמים היו מתכבדים לשאת דרוש על המן. הבובה הייתה נשארת בחצר בית הכנסת עד ליום הפורים בו היו מתקבצים ילדי ה"כותאב" (התלמוד תורה) ושורפים אותה תוך שירת שירי פורים מסורתיים והיתוליים שהומצאו על ידי הילדים.

משחקי קלפים - במוגדור היה מנהג לשחק קלפים בליל פורים, כמו בליל הניטל באירופה: "אחרי תענית אסתר וקריאת המגילה נוהגים בני מוגדור לשחק בקלפים, המנהג הזה נחשב בעינהם כמעט כהלכה למשה מסיני". בעיראק גם נהגו לשחק בקלפים, בהם המלך, המלכה והנסיך נקראו המן, אחשוורוש ואסתר - רבני עיראק סמכו את ידיהם על המנהג זכר לפור והגורל שהפיל המן.

הסתרקות לפנות בוקר - "נוהגות היו הנשים הזקנות להתעורר ולעורר בנות הבית ביום פורים עם עלות השחר להסתרק בהשכמה, והיו אומרות שבאותו זמן הסתרקה אסתר, ונזהרות שלא להתאחר כי אז היתה סורקת ושתי. לא מצאתי עד היום מדרש שירמוז את זה, וכמ״ש הרשב״א ז״ל בחלק א׳ סי׳ ט׳ "שמנהג הזקנות יש לו יסוד". וכעת נ״ל שהמנהג הזה אולי נתייסד על פי מה שאומרת הגמ׳ במס׳ יומא כ"ט ע״א ש"אסתר נמשלה לאילת השחר", וראה רד״ק תהלים כ״ב שהיה נאמר המזמור בעלות השחר. וגם במדרש שוחר טוב "מה השחר עולה והכוכבים שוקעים אף אסתר בבית אחשורוש היתה עולה והמן ובניו שוקעים" (ספר "נהגו העם" לרבי דוד עובדיה המתאר את מנהגי צפרו במרוקו).

גזירת תלתל - הבנות בתוניסיה היו גוזרות תלתל משיערן בתענית אסתר, משליכות אותו לבאר ומתפללות שיתן להן השם יופי וצניעות כשל אסתר המלכה.

מחיית המן בקריאת המגילה - "בכל פעם שנשמע השם המן מפוצצים הנערים את לפידי הפלדות שלהם. עשרת בני המן ממהר הקורא לקרוא. אחרי קריאת המגילה והגבהתה וגלילתה קורא החזן ברוך מרדכי והקהל עונה בתשואות חן, ארור המן והקהל מתגעש ורוקע ברגליו ומצפצץ בפיו ואז ירים החזן את קולו בכל כוחו ויקרא ברוכה אסתר והקהל יריע בששון לעומתו."

מתנות לאביונים - "ביום המחרת הולך כל בעל בית לבית הכנסת ובידו מטפחת מלאה מטבעות נחושת ובצלחות אפודתו מטבעות כסף לנדבות יותר הגונות ואף הקמצנים נעשים נדיבים בפורים. מהבוקר ועד הערב מחזרים על הפתחים המונים המונים יהודים וגויים - הגויים הרגילים ברחוב היהודים".

בתוניסיה נהגו בכדי שהעניים לא יתביישו שכל הקהל עשירים ועניים כאחד אוספים בזמן התפילה מעות פורים על ידי הגשת כנף הטלית - כמובן שלעשירים היו נותנים מטבעות קטנים ולעניים מטבעות כסף יקרים. במרוקו היו נוהגים ממש לעשות הפסקה בתפילה, כפי שמתאר רבי דוד עובדיה: "היו נוהגים ליתן מעות פורים לכל מי שפושט ידו ואפילו לגויים כמ״ש מרן בסי׳ תרצ״ד ס״ג מפני דרכי שלום. וכדי שלא להפסיק בנתינת הצדקה בשעת קריאת הס״ת או המגילה, אחרי החזרה היו הצבור יושבים והעניים ישראלים וגויים נכנסים מבית כנסת לחברתה וכל אחד נותן כפי כוחו, ורק אחרי שרואים שהעניים לא מופיעים עוד מוציאים הס׳׳ת, וההפסקה לפעמים היתה נמשכת זמן הרבה"

מאכלי פורים - "המאכל המיוחד של פורים אצל היהודים במרוקו נקרא "ברקוקש" (קוסקוס חלבי מתוק), והוא מין מאפה מתוק ששורים אותו בחמאה ובחלב. גם אוכלים מרקחת דבש הנקראת בשם "שבאקייה" זו היא מילה ערבית והוראתה רשת לצוד בה דגים - אומרים כי זה הוא זכר להמן שנלכד במצודה" (הצפירה 1903).

בסעודת פורים, נהגו במרוקו להכין מאפה מיוחד כפי שמתואר בעיתון הצפירה: "עוד מנהג אחד לסעודה אופים חלות עם ביצים מבושלות שתוקעים בעיסה לפני האפיה ואחר כך מוציאים את הביצים בעת האכילה ואומרים שמנקרים את עיני המן".

בטריפולי שבלוב, היו אוכלים "מקרוט" - עוגיית סולת הממולאת תמרים הניראת כמו אונת כבד, ושם היו אומרים כי "אוכלים להמן את הכבד". בעיראק ובסוריה היו מכינים "צ'ירג/זנגולה" - עוגה מטוגנת המצופה בדבש בצורת שבלול / מעיים והיו אומרים שאוכלים את מעיו של המן הרשע.

ואיך אפשר בלי אזני המן? בטאנג'יר (החלק של צפון מרוקו הקרוב לספרד) היו מכינים בורקיטס ספרדיים משולשים הממולאים בחומוס - זכר לסעודתה של אסתר שאכלה זרעונים, ומשולשים -כנגד אזניו של המן. בעיראק וסוריה היו עושים גם אזני המן מבצק של סמבוסק ממולאות חומוס, אך אלו היו מטוגנות. רבי יוסף משאש מביא מנהג שנהגו באלג'יריה ומרוקו להכין לחם בדמותם של המן ומרדכי, שנאכל בסעודת הפורים.

מאכלי ילדים בפורים - בפורים היו נוהגים במרוקו להכין מבצק לכל ילד וילדה מיני כעכים וחלות שיש בהם צורות סולם, ציפור וחתול. סולם - משום שבפורים היתה עלייה לישראל, ונמצא במדרש שהקב"ה עושה סולמות ברקיע, משפיל לזה ומרים לזה. ציפור - יש שעושים החלות בדוגמת ציפורים, ע״ש הכתוב ישעיה ל״א "כצפרים עפות כן יגן ה׳ צבאות על ירושלים" "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" ועיין רש׳׳י ברכות מ״א ע״ב פת הבאה בכסנין שבדרך כלל היו עושין כיסני פת שנלושה עם תבלין ״ויש שעושין אותן כמין צפרים״. חתול - ויש שעושין בצורת יד החתול, אולי לפי מ״ש רבינו האי ש"הרואה חתול יזכה למלבושים נאים, מיתה נקנסה עליו וניצול ממנה".

סעודת פורים - "והסעודה סעודת פורים היא חשובה מאוד במרוקו. במצווה לבשומי מדקדקים פה מאוד, אוכלים ושותים ומיטיבים את ליבם בעין יפה. רבים מגיעים באמת עד מדרגת "דלא ידע". בתוניסיה נהגו לשמור מהעוגות היבשות שאותן הגישו בסעודת פורים לחג החנוכה בכדי לחבר את הניסים. ("נהגו העם" לרבי דוד עובדיה)