אדם שאל את חברו: מהו ההבדל בין ביקורת בונה לביקורת הורסת? ענה חברו: ביקורת בונה היא כשאני אומר אותה לשני, וביקורת הורסת זו ביקורת שנאמרת לי. בדיחה נחמדה זו ממחישה עד כמה הביקורת מקשה על המבוקר. ואכן גם אם בעבר נחלקו הדעות בנושא הביקורת האם היא בונה או הורסת, כיום הגיעו רוב אנשי המקצוע למסקנה שלרוב הביקורת הורסת כל חלקה טובה, ממקדת את המבוקר בנקודות החלשות שבו, מכבות בו את הרצון להצליח, להתקדם ולהאמין בעצמו ובזולת.

ביקורת כשמה היא – קוברת את האדם, יחד עם מעלותיו וכוחותיו, וגוזלת ממנו את שמחת החיים, ולכן עדיפה הגישה הרווחת היום האומרת לכל אחד מבני הזוג: קבל את השני ושנה את עצמך. וכמובן שכאמור זה הופך להדדי, כאשר הקשר האידיאלי הוא קשר בו לא מתעסקים שעות במשא ומתן לשנות את השני, לא מוציאים אנרגיות מיותרות על ביקורת המרחיקה בינינו וממילא לא מועילה, כי אולי נתאשפז לפני שהשני ישתנה.

יחד עם זאת במקרים שיש דבר שמציק לנו מאד אצל בן הזוג וגורם לריחוק או לכעס סובר הרשב"ם (ויקרא יט,יז) שלא טוב לשמור זאת בלב, אלא לומר זאת בצורה ראויה כדי להוריד מחיצות ובכך להגביר השלום. כשהדברים כואבים ומכאיבים, עלינו ללמוד לדבר על כך בעיתוי הנכון, בזמן רגוע, ובתנאי שנעמוד בכללי הביקורת על פי חז"ל ועל פי אנשי מקצוע (דבר לא קל בכלל אך עם תירגול ורצון עז נצליח בע''ה!).

כמה כללים החשובים ביותר בביקורת, מטרת הביקורת היא הרי שתתקבל, אם כן כדאי לנו להיצמד לכללים שיתנו כוח למבוקר לקבל את הביקורת ובכך נראה בעז"ה תוצאות:

א. ביקורת מתוך אהבה

כתוב בתורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט,יז), ובהמשך הפסוק "הוכח תוכח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". ולאחר מכן מצווה התורה: "לא תקום ולא תטור... ואהבת לרעך כמוך" (שם יח). ללמדנו שהתוכחה חייבת להגיע מתוך אהבה וכבוד, ולא מתוך נקמה, נטירה וכעס.

"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז,יט). כשאדם מדבר אל חברו, יותר מהמילים עוברת ההרגשה הכנה שבלב. לכן גם אם ידבר יפה אך בלבו ישנא את חברו, יחוש החבר בכך, ולא יוכל לקבל את הביקורת. לעומת זאת, אדם שיעיר לחברו מתוך אהבה, אף אם הנושא לא יהיה קל להעברה, בד"כ יתקבלו הדברים, כי השומע יחוש שחברו רוצה באמת בטובתו.

את הסיפור הבא קראתי לפני שנים בעיתון, והוא חיזקני מאד: שקט שרר בקהל והכול כרו אוזניהם לשמוע את סיפור המעשה על אודות יהודי, ששנים קודם לכן ירד לדיוטא התחתונה, התנהג בצורה לא מוסרית, והגיע עד חילול שבת והרבה איסורים.

כאבו אנשי עיירתו את התדרדרותו. ניסו בטוב וניסו במוטב, אך איש לא הצליח לשכנע אותו לחזור בו מדרכו.
במקום שאיש לא הצליח, היה אחד שחדר ללבו – ה'חפץ חיים' זצ"ל. הסתגר ה'חפץ חיים' עם היהודי בחדרו, וזמן קצר לאחר מכן יצא היהודי מן החדר כאדם חדש, ירא השם ושומר שבת.

"ה'חפץ חיים' לא אמר לי מאום", סיפר האיש לסקרנים, "הוא רק הביט בי באהבה רבה. רק הביט באהבה". המתח בקהל נעשה סמיך יותר כאשר קם יהודי מבוגר מתוך קהל המקשיבים, ואמר בהתרגשות: "אני הוא היהודי שעליו סופר המעשה. אליי הביט ה'חפץ חיים' באהבה. לא אשכח את הדמעה שזלגה מעיניו. עד היום אני חש את מגעה החם בידי. מבטו האוהב של מרן ה'חפץ חיים' חדר לכליותיי ולנימי נשמתי. "המבט ההוא שינה את חיי. הוא היה מלא אהבה, ולא היה לי ספק כי הצדיק אינו מחפש טובת הנאה אלא אך ורק את טובתי שלי, והכל מתוך אהבה כנה זכה וטהורה.

האם יכולתי שלא לחזור למוטב?!" בעקבות הסיפור אימצתי את השיטה אצל ילדיי במיוחד בגיל ההתגברות, וראיתי תוצאות. ברגע שמערכת היחסים מתנהלת בצורה שגם אם קלקלנו אנו ממשיכים להתנהג באהבה, הקשר יהיה איתן וחזק, ורק כך יהיה כוחות להתקדם.

ב. ביקורת מתוך כבוד למבוקר

"הוכח תוכיח את עמיתך... ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט,יז), ומבאר רש"י: "לא תלבין את פניו ברבים". ביקורת חייבת להגיע תוך שמירה מוחלטת על כבוד הזולת והימנעות מעלבונו. כבוד הזולת כה חשוב עד שאמרו חכמינו ז"ל: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" (ברכות מג ב). נתעמק רגע במשמעות מאמר זה ונבין את גודל הזהירות הנדרשת מאתנו בעת אמירת הביקורת.

אין להוכיח אדם בנוכחות אנשים אחרים, גם לא בנוכחות בני משפחה, וודאי שאין להוכיח את הבעל בנוכחות הילדים. גם אם בתגובה לתוכחה הוא יצחק עם השומעים אין זאת אלא כדי שלא להראות שהוא נפגע, אך הפצע שנפער בלבו אינו קל לריפוי ולריחוק שנוצר בין בני הזוג עלול להיות מחיר כבד מדי. גם אם לא התכוונו לפגוע, הפגיעה נעשתה, ומשנעשתה כדברי הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: משחק באש פוגע גם בלי כוונה! וכל עוד לא ביקשנו מחילה מהאדם שפגענו בו, השם לא יסלח לנו (ע' שיחות מוסר, שערי חיים מאמרים עד, קה).

ביקורת מתוך כבוד דורשת עבודת מידות, פיתוח הבנה ורגישות לרגשותיו של הזולת, נשיאה בעול עם הזולת ועוד. כבר בימי הגמרא ניכר הקושי להוכיח כראוי, עד שאמר רבי אלעזר בן עזריה: "תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח" (ערכין טז ב). בדרך כלל, ביקורת הנאמרת מתוך כבוד, מתקבלת ברוח טובה, ואינה פוגעת בקשר בינינו, כי הוצאנו את הכאב והקושי, אך לא פגענו או זלזלנו בדרך.

מובן שכפי שיש להזהר בכבוד המבוקר, על המבוקר לשמור על כבוד המבקר, לא לקחת אישי ולתקוף חלילה אלא לחפש באמת לבנות, ואם נפלנו לא להתייאש, בדיוק לכן יש את נושא הפיוס בעולם...

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לשתף בַּקושי

כדי שהביקורת תתקבל, נציג את הביקורת בצורה של שיתוף בקושי שלנו, ברגשות שלנו, ולא כחִצֵי האשמה שנונים. דבר זה יקל על השני לקבל את הביקורת כי הוא לא יהיה שקוע בהתגוננות מהמתקפה!

ביקורת בונה לא תבוא מתחושת עליונות, או שאיפה לשנות את השני, בישיבה על כס המשפט וחלוקת דוחות לבן הזוג, או נסיון לעצב את הבעל כאילו היה פלסטלינה. נשאף לבנות בית בטוח ונעים לכל בני המשפחה, נמנע מהביקורת ככל האפשר, וככל שהקשר יתהדק יהיו דברים שכבר לא יפריעו לנו ואף לא נבחין בהם.

ובמקרים בהם הביקורת נחוצה, כאמור לא נכון להתעלם ממנה, אלא יש לשתף את הבעל בקושי, תוך עמידה בכל הכללים, כדי שהביקורת תהיה בונה ולא הורסת. כולי תפילה שנזכה להתמקד במעלות חברינו ולא בחסרונם, נחיה בשלום תוך פתיחות אך זהירות, ונזכה במקום להרוס ולהתרחק – לבנות ולהתקרב.


הרבנית אסתר טולדנו מרצה בכירה ומחברת הספרים: שבילי השלום, שבילי טהרה, שבילי החלה ועוד. להזמנת הרצאות וסדנאות, הערות ולתגובות: manofbait@neto.bezeqint.net

]]>