שעות הלילה המאוחרות בכותל, אהובות עלי תמיד. יש אנשים של בוקר ויש אנשים של לילה. אני, איש של לילה אנוכי. בשעות הקטנות הללו חושיי מתחדדים. מעיינַי נפתחים. הריכוז נוסק. אני חש כמי שחולק עם עוד מתי מספר שותפֵי סוד את הרז הכמוס הזה - שאין כמו שעות הלילה השקטות כדי לעשות את כל מה שחשקה נפשך לעשות ביום ולא הצלחת. אני חושש שאם יותר מדי אנשים יֵדעו את הסוד הזה - העניין יהפוך להמוני מדי והלילה יאבד את ייחודיותו. אז במטותא, ראו נא כאילו לא קראתם את המשפט דלעיל.
כשעייפות כבדה נופלת עלי, פעמים שאני יוצא לתור בחוצות עירי. צינת לילה של הרי יהודה מטפחת אז מעדנות על פני. הבריות נמות. אין איש בחוץ. רק צרצורי צרצרים ויללות חתולים. אני עושה את דרכי לעברו של 'כולל חצות' הסמוך, שם יושבים ברסלבאים כוספים עם כוסות קפה-מהביל, עומדים בבית השם בלילות. שם, ליד ביתן ההתבודדות של הברסלבאים הכוספים, אני נושם אוויר פסגות של חיי לילה טהורים. אני יודע: אין זה קונבנציונלי. אבל אל תחפשו קונבנציונליות אצל מי שערים בלילה.
מכל הדברים שמשרים עלי קורת רוח בלילות - ההליכה אל הכותל היא הגדולה מכולם. משב אוויר ירושלמי רענן מלווה אותי אל הרחבה המתרוקנת. הרב זיכרמן סיים את שיעורו. אומרי 'נשמת' סגרו את סידוריהם. הרב ליפשיץ, הצדיק הנסתר שמקבץ נדבות לטובת נזקקים, כבר שירך את רגליו לעבר קו אחד האחרון, שיוצא בדיוק בשעה אחת. גם הרב עדס סיים לזעוק את תפילת ערבית שלו. הרב שפירא הזקן גורר את רגליו אל הרחבה, תרמוס של קפה בידו. הוא וחבריו, אנשי הסוד, מסתדרים בחצי גורן עגולה במעמקי קשת וילסון, ולומדים בצוותא, בשקט. לימוד של סוד. לימוד שאוזן לא שמעתו. הכותל נכנס אל מוּד לילה.
עבורי, השעה הזאת שבין תפילת ערבית של הרב עדס לנץ-קפה של ויסנשטרן - היא היא הגדולה שבשעות הכותל. כל השעות בכותל שעות תפילה הן, אבל שעה זו - שעת הקשבה היא. שעת הקשבה והתבוננות. שעה שבה אין הבריות טורדות את שלוותך ואין הודעות משתלטות על חייך. כבאותה שעה של מעמד הר סיני - אף ציפור אינה מצייצת.
בשעה הזאת בכותל, הישועה מגיעה אליך עוד בטרם הספקת לפצות את פיך. שמא עברת יום עמוס? אולי מילות שבטורך אינן מפרכסות לצאת? אפשר כל תוכניותיך במשך היום שחלף השתבשו? מגלגל המזלות כולו, דווקא מזל נאחס שלט היום בעולם? זה הזמן וזו השעה ללכת אל האבנים שבכל הדורות יהודים עמדו והתבוננו לצידן. לישב בין הנדבכים, להקשיב לבת קול שמנהמת כיונה וליונה שמנהמת בבת קול - ולהתבונן.
אלו שעותיו השקטות, היפות, של הכותל. אלו גם שעות שקטות, יפות, שלי. יש וכמה ישיבישער'ס שחזרו מנישואי חברם מנסים לארגן ערבית, אינם מבחינים בין כותל מערבי לזכרון־מוישה. פעמים שהם מצליחים בארגון מניין ופעמים שלא. הצליחו - תרוויח 'ברכו' ו'אמן יהא שמיה רבא'. אם לא הצליחו - תרוויח עוד פרק זמן של שקט והתבוננות.
בליל שלישי השבוע, גלגלי מכוניתי נשאוני אל הכותל. אני חושד בהם, בגלגלים ארוכי הימים, שאף הם נתברכו בחיבה מיוחדת לנסיעות הליליות הללו. אחרת אין להסביר את שיתוף הפעולה שלהם עם הנסיעות המוזרות הללו.
אלא שבפעם הזאת, נשתנה טבעו של הכותל של לילה: אולי באווירת ראש חודש סיוון, אולי בשל שלושת ימי ההגבלה, ואולי לכבוד ספירת מלכות שבשבע ספירות - עמוס היה הכותל מהרגיל. פנים מוכרות עצרו אותי בדרכי אל נדבכי ההקשבה. בן הדוד הבנש"ק שלא ראיתיו זה עידנים, החבר מקריית בעלזא שרגיל לראות אותי וירטואלית בלבד, ועוד כמה. הרב עדס, אם שאלתם, לא נצפה הלילה.
כיוון שטרם הייתי מפולל בלילה זה, התארגָנו למניין לילי. בן הדוד ניגש אל האבנים ושפך את ליבו בתפילה של מי שנתגדל אצל אב קדוש, רועה נאמן לעדתו. ספרנו חמישה וארבעים יום, ביקשנו לתקן מה שפגמנו בספירת תפארת שבמלכות. נפרדתי מהחבורה המאולתרת, ואני פניתי אל עמדת ההתבוננות שלי. סביבי התפאורה הרגילה: צמחיית כותל ויונים הומות מלמעלה, שקע גדול באבנים מלפנים. חבילי פתקאות לאין שיעור נתחבות אל השקע הזה, והוא מכיל את כולן.
טפיחה של שכמי. אני מסתובב, ומגלה את יוסי.
יוסי חבר טוב. בן גילי. חסדי השם, יוסי מצליח בעסקיו, איש של חברים ועשייה, עושה חיל בענייני יחיד וציבור. עתה נזדמן, כמותי, אל הכותל של לילה.
"מה מעשיך כאן בשעה זו?" שאלתי את יוסי.
"אני חוזר מסעודת מצווה בהר ציון, עם חברים שמשתתפים בשיעור תורה שבועי", השיב יוסי בעודו מעלעל בספר תהילים.
יוסי ניגש אל האבנים ושפך את נשמתו. נפשו רגישה עליו. לפני שנה וקצת איבד את אביו, שהיה רוב עולמו. תלמיד חכם גדול היה אביו, שקדן שאין דוגמתו. יוסי פנה לחיי המעשה, אך דמות דיוקנו של אביו עומדת לנגד עיניו בכל רגע ורגע. לאחרונה, ערב יום פטירתו של אביו, זכה להכניס לזכרו ספר תורה מהודר.
יוסי לא חסך בשום פרט של פאר ובאף פונקציה של הדר כדי לרומם את זכרו של אביו - יהודי מואר ומופלא שהיה חטיבה אחת של תורה מיום עומדו על דעתו. עד שלפני שנה נשרפו גוויליו, וטריליוני אותיות תורתו פרחו באוויר, מוכנות ומזומנות לעלות לישיבה של מעלה ולהעיד על פלוני שלא עזב אותן עד לנשימת חייו האחרונה.
שעה ארוכה יוסי התחטא, אחר כך התיישב לצידי. רוח טובה שרתה עליו, וליבו נפתח בפניי. "אתה יודע, אריה", פתח, "עכשיו ראש חודש סיוון, ערב חג מתן תורה. כשאני נמצא עם עצמי - יש רק תמונה אחת שעומדת לי מול העיניים: של אבא שלי, כשהוא בפוזה הנצחית שלו - רכון בסלון על גמרא ענקית ולומד בלי שום הפסק. היום, ערב ראש חודש, עליתי על קברו. אין לך מושג כמה גדולים געגועיי".
שמא תספר לי מעט על אביך הצדיק? הצעתי ליוסי, אף שהכרתי את דמותו מכבר, בין היתר בזכות נאום התלפיות שיוסי נשא בהכנסת ספר התורה. אבל כבר אמרתי שהשעה הזו בכותל - שעת הקשבה היא.
"אבא שלי", סיפר יוסי, "הגיע מאמריקה הדשֵנה כבחור צעיר, כדי ללמוד בישיבת מיר בירושלים. אביו עבד קשה למחייתו, אבל גידל את ילדיו על המושג של כבוד לתלמידי חכמים. מהיום שהגיע לארץ - אבא למד תורה בכל רגע. אני לא זוכר רגע אחד שבו אבי לא עסק בלימוד תורה. הוא היה יהודי אמריקאי, איש משפחה, ויהודי רציני שכל חייו התמקדו במטרה אחת: לשבת וללמוד. לא היה לו שום תענוג בעולם - חוץ מלשבת וללמוד.
"תמונת הילדות שלא עוזבת אותי אף לרגע אחד - היא של אבא יושב בסלון, עם ערימת ספרים, דפדפת ועט פיילוט. לא היה דבר שריגש אותו בעולם יותר מזה. כבחור בישיבה, לא משנה באיזו שעה חזרתי הביתה - מעולם לא ראיתי אותו ישן במיטה. הוא רק ישב בסלון - ולמד. הוא ידע שיירדם על תלמודו, ולכן דאג מבעוד מועד להכין לעצמו קערת 'נעגל וואסער', לנטילת ידיים. שם, על הכיסא השחוק בסלון, הוא העביר את כל לילותיו".
דמעה ראשונה מבצבצת מעינו של יוסי. "בחמש וחצי בבוקר", הוא מספר לי, "אבא היה מזנק מכיסאו, נעמד בפינה קבועה במטבח ופותח בברכות התורה. איזו ברכה הייתה זו! איזו השתפכות הנפש! אילו תחנונים! אני נמס לחלוטין בכל פעם שאני נזכר בו כשהוא מתחטא במילים 'ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה'. דמעות היו יורדות מעיניו כשהוא היה אומר את המילים הללו.
"אחר כך, בבית הכנסת, אבא היה משתפך בברכת 'אהבת עולם', ואומר אותה באריכות גדולה, ברגש עצום ובדמעות שליש. אין דבר אחר שיכול לשקף אותו, חוץ מהעובדה שהייתה לו תשוקה עזה ואהבה אדירה לתורה. כל חייו היה עסוק בלממש את אהבת חייו - וללמוד.
"כשאמא רצתה לקנות לאבא מתנה - היא קנתה לו פנס. למה? משום שבלילות, כשהיה נוסע בדרכים, אבא היה מאמץ את עיניו כדי לעיין בגמרא הקטנה. בכל בוקר היה יוצא מהבית עם תיק שבתוכו גמרא של 'ושננתם', מחברות של חידושי תורה - ופנס גדול. הייתי מסיע אותו לפעמים למירון. תאר לך את המחזה הבא: ארבע בבוקר, אנחנו נוסעים בוואדי ערה. כולם באוטו נרדמו, ורק אבא שלי יושב לו עם הגמרא, מנותק מהסובב, לא נרדם לרגע".
יוסי שותק. נראה לי שהוא נזכר בדבר מה שמשרה עליו עגמימות. "לפני כמה שנים", הוא מתנער לבסוף, "זכיתי לערוך ברית מילה לבן שלי. הזמנתי כל מיני אנשים מתוקשרים, פוליטיקאים וחבר'ה שרואים בכותרות. הגיעו הרבה עסקנים והייתה שם אווירה בולטת של גשמיות מנקרת. אבא הסתובב בסעודת הברית, ניסה לשדר לעברי עסקים כרגיל, אבל זיהיתי שהוא שרוי בחוסר נוחות. היה שלב שראיתי עליו ממש עצבנות כבושה.
"כשחזרתי הביתה, אבא התקשר אלי. הוא אמר לי: 'יוסי, קודם כל, אני מברך אותך שתראה הרבה-הרבה נחת מהתינוק החדש. הייתה ברית יפה, אבל אני חייב להגיד לך: יש לך גיסים ואחים צדיקים, אברכים, שעיסוקם היחיד הוא לימוד תורה. הם לא שייכים לעולם החומרני ולכל הבלגן שראינו בברית. הם ראו אותך מכרכר סביב כל מיני דמויות מעולם החומר, אנשים שלא קשורים לתורה. איזה מסר אתה מעביר לגיסים ולאחים האברכים שלך? שהם מִשניים בחשיבותם?! שהם לא חשובים כמו הפוליטיקאים שכל כך טרחת לכבד?'
"אבא דרש ממני דרישה מפתיעה: 'אני מבקש ממך, יוסי, שתתקשר עכשיו לכל האחים הצדיקים והגיסים האברכים, ותגיד להם עד כמה אתה ורעייתך שמחתם לראות אותם בברית. בבקשה ממך, יוסי, תתקן את הרושם, לפחות בדיעבד, ותן להם הרגשה שהם חשובים לא כמו כל העסקנים שבאו לברית - אלא הרבה יותר מהם!'...
"אתה בטח מתאר לעצמך, שהשיחה הזו לא הייתה נעימה בכלל עבורי, ובטח שלא עבור אבא שלי. אבל זה היה עבורי שיעור לכל החיים. שיעור בפרופורציות. שיעור על עיקר מול טפל, על כבוד חולף לעומת כבוד נצחי" - - -
לפני שש שנים, נחתה בשורת איוב על ראשו של רבי פנחס, השקדן הפלאי מירושלים.
אבא של יוסי, איש שכל חייו היה משתגע ומתלהט אחר כל מילה של תורה כהֵלך צמא שעורג על אפיקי מים - לא חש בטוב. הוא נלקח לבדיקות. התוצאות היו מצמיתות: התברר, כי הארורה שבמחלות באה לבקרו.
שמא חשבתם שסדר יומו של רבי פנחס השתנה בכהוא זה? טעות בידכם.
"התחלנו ללכת לטיפולים", מתאר יוסי. "לכל אורך הטיפול, הוא שכב כשלוורידיו מוזרקים כל מיני חומרים מזעזעים, וחוץ מהעובדה שזו היד שלו והחומרים מוחדרים לגופו - כל העסק הזה לא היה קשור אליו בכלל. הוא היה עסוק עם הגמרא שלו, כאילו הוא יושב בבית המדרש.
"באחת הפעמים הוא נדרש לעבור טיפול קשה במיוחד בכבד. הגענו איתו למחלקה. אבא שלי", מתאר יוסי, "ישב על המיטה עם חוברת ה'ושננתם' שלו, וניצל את הזמן עד שייקרא לחדר הניתוחים. לאחר שעה קלה הגיע אח רפואי, שאל 'מי זה פנחס?' והודיע שלוקחים אותו לחדר הניתוחים. אבא נשכב על המיטה, האחים החלו לדחוף אותה, ואבא, מה עשה? נכון, הוא המשיך ללמוד. כשהגיעו לפתחו של חדר הניתוחים - האח אמר לו: 'פנחס, החדר הזה סטרילי. תמסור את החוברת הזו למישהו'. אבא התייחס להוראה הזו כמו אל גזירה קשה. הוא לקח את הגמרא, נישק אותה מכל הצדדים ונפרד ממנה בדמעות".
חמש שנים התייסר רבי פנחס הצדיק במחלתו, ולא אִפשר לסאת כאביו להפריע לו מלממש את אהבת חייו. ארבעים ושמונה שעות בטרם נסתלק, תכפו ייסורי גופו והוא שכב בביתו, מתפתל בכאבים. יוסי הציע לו תרופה חריפה לשיכוך כאבים. 'קנינו לך משהו מיוחד, שיקל עליך', ניסה יוסי לשכנע את אביו.
רבי פנחס סירב לשמוע. 'תקרא לגיסך ותביא לי גמרא', ביקש. הגיס הגיע, הגמרות נפתחו, והשלד שבו נאחזה נשמתו של רבי פנחס ברגעיה האחרונים - זרח מאושר. אחרי חצי שעה של לימוד, יוסי נכנס אל החדר וראה את אביו מחייך חיוך של ניצחון. 'נו', אמר לבנו, 'אתה רואה מה דף גמרא עושה לי? תלמד: מה שדף גמרא יכול לעשות לבן אדם - גם התרופה הכי יעילה בעולם לא יכולה לעשות לו'.
לפני שנה, בכ"ו בניסן תשע"ז, נפטר השקדן הגאון. בן חמישים ושבע היה, בשיא פריחתו, אבל שעות התורה שצבר בחייו הקצרים היו רבות יותר ממה שאדם ממוצע מספיק בשבעים שנה. "אני מתאמץ לקבוע עיתים לתורה", התוודה באוזניי יוסי, "אבל אני מבטיח דבר אחד: כל חיי אעשה את כל מה שאוכל כדי להוקיר תורה, לסייע ללומדי תורה ולקיים את מה שאבי ציווה לי בשיחת הטלפון ההיא, שעה קלה לאחר שהסתיימה סעודת הברית הנוצצת של בני".
יהיה החיזוק שיצמח מהטור הזה לעילוי נשמתו של הגאון הצדיק רבי פנחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל.
הטור פורסם במגזין שבועות של ׳משפחה׳