אאא

בשבוע שעבר, ממש בדקה ה-90, הודיעה נבחרת ארגנטינה בכדורגל כי היא מבטלת את הגעתה לירושלים לצורך משחק ראווה שהיה אמור להתקיים באצטדיון טדי במוצאי השבת. הביטול איכזב לא מעט ישראלים שמיד החלו להפריח האשמות לכל עבר, מרג'וב עד רגב, כשבתווך הכוכב הארגנטינאי ליואנל מסי שהואשם בכך שטרפד את ההגעה בשל מניעים אנטישמיים. לא פחות.

אלו ששוב ניצלו את השבת כדי לקושש קולות, היו חברי הכנסת החרדיים שצהלו ושמחו עבור השבת שניצלה מחילול המוני, שכן המשחק היה אמור להתקיים במוצאי השבת, דבר שהיה גורם ללא מעט חילולי שבת בעיר שחוברה לה. תארו לכם, הם לא היו צריכים לדבר מילה, וקולם בקושי נשמע קודם לכן, אך מלאכתם נעשתה על ידי אחרים - הרי בדיוק בשביל זה הם שם.

מיד לאחר הביטול, הציף עיתונאי חרדי את ההחמצה שלנו, כלשונו, בכך שהמשחק לא בוטל על ידי ממשלת ישראל. את טורו פתח הכותב בהתנערות מוחלטת של הציבור החרדי מכל מה שקשור לספורט והבלי העולם, והצהיר כי רוב הציבור החרדי לא היה מודע כלל לסאגת ביטול המשחק, הוא המשיך בהתנערות וכינה את חובבי הספורט בישראל תינוקות שנשבו, הוסיף כי זה ששבה אותם הוא ארגנטינאי בשם מסי "שהתפרסם בזכות כמה בעיטות מוצלחות בכדור", וסיים כי מה נהדר היה אם הודעת הביטול היתה מגיעה מצידה של הממשלה בישראל, שבכך היתה מצהירה קבל עם ועולם שכבוד השבת חשוב לה יותר ממשחק ראווה גדול ככל שיהיה.

א. בשיחה שניהלתי עם בחור ישיבה סביב הנושא הטכנולוגי והמורכבות של החיים בעידן הזה, אמר לי אותו בחור כי לעולם הוא לא יחזיק פלאפון חכם, "אפילו לא מוגן". בליבי קצת גיחכתי, אבל אז הוא אמר "גם אם הבת שלי תהיה חולה וזה מה שיציל אותה, לא אשתמש בזה" - ואז הרשתי לעצמי לגחך גם לא בלב.

העולם משתנה, והטכנולוגיה נוגעת בכל חלק מחיינו, נרצה או לא נרצה. למעט כמה אנשים אמיצים שהבינו לאן הרוח נושבת ויזמו פתרונות שיתאימו לעידן הטכנולוגי מחד, ושישמרו את תורת ישראל מאידך, העדיפו כל השאר לטמון את הראש בחול ולהלחם בכוח נגד כניסתה של הטכנולוגיה לגבולות המחנה. פעם, כשניסו לשנות בכוח, השתמשו בכוח כדי למנוע מזה לקרות. אך היום השינויים אינם נעשים בכוח, השינויים נעשים במתינות ובחשיבה מחוץ לקופסא, חשיבה שמולידה חידושים טכנולוגיים אדירים, והמלחמה בכל מה שרע חייבת להיעשות באותה השפה - חשיבה רחבה ואפס כוחניות.

בכל יום מביאה הטכנולוגיה הזאת אנשים רבים, מהם גם חרדים לדבר השם, לתהומות חשוכים ונוראיים - וזה למרבה הצער לא הולך להשתנות, אלא להתרחב ולהתפשט - אלא אם כן מישהו יחליט לצאת מאזור הנוחות ולהתעשת.

במקום ליזום סדנאות ומפגשים שילמדו שימוש נכון ומושכל בכלים הטכנולוגיים, ולחנך את הדור הצעיר על הסכנות ועל הדרך להתגבר עליהן - עבודה קשה ללא ספק - הרבה יותר פשוט וקל לפתור את זה בצעקות "אסור" ובכך להשתחרר מאחריות.

הם מדקלמים אסור, וכשאין ברירה ונאלצים להתמודד עם העולם האמיתי הם מתרסקים בכל רוח קטנה ומכניסים את עצמם ואת ביתם למערבולת שיש לה התחלה, אך לא תמיד סוף.

"התורה לא משתנה" הם יצעקו כנגדי, התורה לא משתנה, אלחש אני כנגדם, אך העולם משתנה. הו הו משתנה.

בטורו כתב העיתונאי כי "רוב הציבור החרדי לא היה מודע למשחק שבוטל". אני בטוח שבאותם רגעים הוא חש בהתרוממות רוח באופן שקשה לי לתאר, תחסכו ממני. והרגיש כי השורה הזו הולכת לקדש שם שמיים, אך לדעתי ולצערי ההיפך הוא הנכון.

מה זה קידוש השם? זה מה יאמרו עלינו אחינו החילוניים ומה יחשבו על ציבור בני התורה? מה יועיל שתכתוב כי הציבור החרדי לא שייך להתעניינות במשחקי ספורט למיניהם, כשבפועל תחת כל קיוסק רענן ניתן למצוא בחורי ישיבה צופים בעניין במשחקים שונים? קידוש השם זה מול הציבור החרדי פנימה? להלעיט אותו מבפנים ולשכנע אותו כי משחקי ספורט אינם מעניינים אותו? וכי הוא לא מודע למה שבאמת הולך בקרבו?

דפוס החשיבה הדומה בשני המקרים הוא ההתעלמות המוחלטת ממה שקורה בשטח, גם כשהשטח בוער. והגיע הזמן שזה ישתנה.

הנקודה השניה תפוסה חזק עם זו הראשונה - הדיבור המיושן והמתנשא. בעבר נעשו לא מעט נסיונות לבדל נערים מצפיה במשחקי ספורט. "מה מעניין ב-22 מבוגרים רצים אחרי כדור"; "אם הם אוהבים כדור למה הם בועטים בו" - אלו היו משפטים שניסו בכוח לשלב הומור בנסיון שהוא יעשה את עבודת השכנוע.

ההתעלמות המוחלטת מהגורם שמושך כל כך הרבה אנשים מכל הסוגים, והנסיון להקטין אותו ל"גוי שהצליח בזכות כמה בעיטות מוצלחות בכדור", זאת שפה ישנה שלא סיפקה הצלחה בעבר. 

כשבהיכלי הישיבות מקבלים בכבוד מלכים כל תורם, כשכמות הכסף שיש לו היא מבחן הכניסה היחיד, ואישי ציבור מגיעים לסיורים מלוחלחים וזוכים להערצה מפמליה שגדלה לה בכל דקה - זה קצת מוציא את האוויר מתיאור שמתיימר להוציא אותנו כחברה שרק הצלחות רוחניות מהוות אצלה מושא הערכה והערצה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

עד כאן בנוגע לשפה, אך הטענה עצמה היתה שגויה, שוב, לטעמי.

השאיפה שממשלת ישראל תכריז על ביטול משחק בגלל שבת ותביא בכך גאווה לאומית-יהודית קצת מופרכת מיסודה. כלומר, לשאוף מותר ואף רצוי, אך לא זאת העבודה שלנו, העבודה שלנו זה לפעול.

לצערנו הרב, בכל שבת ושבת מתקיימים להם משחקי כדורגל בכל רחבי הארץ, המצב עולה מידי פעם לכותרות לרווחתו של מישהו שגוזר על זה קופון, ונעלם כלעומת שבא. מאות שוטרים וסדרנים מחללים שבת בשל משחקים שמתקיימים לא במוצאי השבת, אלא בשבת קודש עצמה. המונח תינוקות שנשבו היה מתאים הרבה יותר כאן.

אז לצפות שדווקא במשחק כזה יחליטו מקבלי ההחלטות על ביטול המשחק בגלל שבת? זה קצת תמוה ולא ברור.

יכול להיות שזו רק שאיפה לניפוח האגו היהודי ולא שאיפה לשינוי אמיתי? שינוי אמיתי מתחיל מאצלינו. שינוי אמיתי מתחיל מחצרות שמוכנות לוותר על נתח קטן של כבוד, אותו תקבל השבת. כל עוד חילולי השבת מוארים באור יוקד, כדאי שנשמור על שתיקה ונשאף לתקן את עצמינו.