אאא

הגה"צ ר' אלימלך בידרמן סיפר כי ישנו בדורנו אחד מגדולי ישראל ידוע ומפורסם, אשר העיד על עצמו בשמחת אחד מצאצאיו, שבצעירותו הוא היה ילד בעייתי מאוד, סירב ללמוד ועשה הרבה נזק ובלאגן, עד שלהוריו ולמוריו לא היה ממנו נחת כלל והם לא האמינו שיכול לצאת ממנו משהו בכלל.

נקודת המפנה שבחייו היתה לדבריו כאשר המלמד שהתייאש ממנו, לקח אותו אל רב העיר, ועל כך הוא תיאר בעצמו:

"הרב קיבל אותי בחביבות ואמר לי מיד: "אני חייב את עזרתך. קיבלתי הרגע 'דין תורה' קשה ומסובך, וברצוני שתעזור לי לפתור אותו.."

התפלאתי מאוד, "אני יעזור לרב? הרי אני בקושי לומד בכיתה דברים פשוטים?.." כך חשבתי לעצמי בלב אך המשכתי להאזין לרב בקשב.

"באו לפני בזה היום 'נעליים', והם טענו כי הם תובעים ל'דין תורה' את 'ספרי התורה'." אמר הרב.

"ולמה הם תובעים אותם לדין? אצטט לך מילה במילה:

"פעם לפני שנעשינו נעלים, הם אמרו, היינו חלק מעורה של הבהמה שאכלה להנאתה ברפת ונהנתה מכל רגע בשמש הנעימה. לידינו היתה פרה נוספת, שאכלה מאותו אבוס שאכלנו אנו, שתתה מאותם מים ונהנתה מהשמש בדיוק כמונו... אלא שיום אחד הגיע לרפת יהודי שמלאכתו היתה כתיבת ספרי תורה, והלה ביקש לקנות את הפרה שלידינו. הוא קנה אותה במחיר מלא, שחט אותה ואכל את בשרה, ומהעור שלגופה הכין קלף לצורך כתיבת ספרי תורה, עליו הוא כתב את כל אותיות התורה הקדושות, כשבסיום הכתיבה ערכו לספר התורה חגיגה המונית ברוב עם, כולם יצאו מהבתים ונישקו אותו, רקדו בפניו וחלקו לו כבוד עד היכנסו אל ההיכל הקדוש. במידה וחלילה יפסל הספר אף יערכו לו הלוויה ויטמנו אותו בכבוד רב...

ואילו אנו, הנעליים, מה עלה בגורלנו?

יום לאחר שהסופר קנה את הפרה שלידינו, הגיע אל הרפת יהודי העוסק לפרנסתו כסנדלר וביקש לקנות את הפרה שלנו. הוא שחט אותנו, אכל את הבשר, ומהעור שנותר מאיתנו הוא הכין נעליים פשוטות לבני העיר, אשר כולם דורכים עלינו ומזלזלים בנו, ואף לא מתביישים להכניס אותנו לתוך הבוץ, הטיט והרפש הנוראים. וגם כאשר כבר לא זקוקים לנו- משליכים אותנו אל האשפה ללא שום רגש, במקום להיפרד כדבעי..."

"כעת," ביקשו הנעליים, "יפסוק לנו הרב, מדוע האפליה הזו? מדוע את הפרה שלידינו עשו ספר תורה מכובד וקדוש, בעוד מאיתנו הכינו נעלים פשוטות ובזויות?..."

"נו, ילדון יקר, מה אתה אומר? עם מי הצדק?" שאל אותי רב העיר לסיום

"אכן, הנעליים צודקות" השבתי לו,  "מדוע עשו מהם מצרך כה פשוט הנזרק לאשפתות?".

"רק שכחתי לומר לך דבר אחד", הוסיף לי הרב, "בתשובתך, אל נא תשכח להתייחס גם לדרך שעבר כל אחד מהם...

העורות שהגיעו מהפרה עברו כברת דרך מייגעת וארוכה עד שנעשו לספרי תורה: תחילה עיבדו אותם עם מכונות גדולות וכבדות, מתחו אותם, אחר כך כיבסו אותם וניקו אותם ביסודיות, חבטו בהם שוב ושוב בחוזקה בשביל שיהיו דקים ביותר, ולאחר כל הסבל והצער שעברו התיישב הסופר בביתו, טבל את קולמוסו בדיו שחור וביגיעה עצומה, תוצאה של לימוד והתנסות רבה, הוא רשם עליהם את האותיות בקדושה, כשהוא מכוון כל העת 'לשם קדושת ספר תורה'.

הנעליים, להבדיל, עברו תהליך קצר ופשוט הרבה יותר. לא חבטו אותם ולא עינו אותם כחברותיהם, אלא מתחו אותם מעט בצורה הנעל של בני האדם ותפרו אותם בתפירה קלה..."

"אם זה כך, כעת הכל מובן למה מגיע לספרי התורה כבוד שכזה, הרי הם עברו הרבה עמל ויגיעה, בעוד הנעליים בקושי הצטערו ועמלו..." הבנתי ואמרתי.

ואז פנה אלי הרב בחיוכו הנעים ואמר לי: "זהו הדבר שרציתי ללמד אותך יקירי.

אם תרצה לזכות בכתר תורה, להיות לאחד מגדולי הדור בעתיד, אתה בהחלט מסוגל. אך הדבר כרוך בהרבה השקעה בתהליך. עליך לעמול ולהתייגע הרבה על דברי התורה המתוקים, בנוסף לחיבוט ותיקון המידות ושבירת התאוות.

אם כך תעשה, הרי שתהיה בדיוק כמו ספרי התורה, תתרומם מעל כל העם ותזכה לכתר התורה. אך אם תבחר חלילה בדרך הקלה, לא להתאמץ אלא לחיות ברוגע ובנעימות מבלי לעבוד על המידות, ובלי להתאמץ בתורה, הרי שלא תגיע לגדולות, ולא תוכל לטעון טענות כפי שטענו הנעליים- מדוע אנו פשוטות וזולות"

"מיד באותו רגע," סיים לספר אותו גדול הדור, "חדר המסר עמוק לליבי, והחלטתי החלטה נחושה, להתמסר לעמל התורה ועבודת המידות, לפי הכוחות שנתן לי הי"ת". 

הבחירה אם להיות "נעלים" או "ספרי תורה" היא אך ורק בידנו ותלויה במידת ההשקעה ומסירות הנפש שנשקיע בתהליך.

'נשירה' מן התורה מנין?...

טעות נפוצה היא לחשוב שה"נשירה" היא תופעה מודרנית וחדשה בת דורנו.

אנו מאשימים לא פעם את הטכנולוגיה והקידמה בתוצאות הנשירה. בוודאי שלאלו ולאחרים יש חלק גדול בתופעה ובעיקר בממדיה הצוברים תאוצה, אך ה"נשירה" היתה נוכחת כאן כמעט מאז ומעולם, היא כלל לא חדשה. מה שמקל עלינו למצוא דרכים להתמודדות איתה תוך עיון במקורותינו הקדושים והקדומים ולהרחיב בכך את ארגז הכלים להתמודדות עם הבעיה:

"רב הזדמן למקום אחד (שהיתה בו בצורת), גזר תענית ולא בא גשם. ירד לפניו שליח ציבור, אמר "משיב הרוח" ונשב רוח. אמר "מוריד הגשם" וירד גשם. אמר לו רב: מה מעשיך? אמר לו: מלמד תינוקות אני, ומלמד לבני עניים כבני עשירים, וכל מי שלא יכול, אינני לוקח ממנו דבר, ויש לי בריכת דגים ומאן דפשע (מי שמתרשל) משחד אני אותו בהם, ומרגיע אני אותו, ומפייס אני אותו עד שהוא בא וקורא." (תענית כד.)

בגמרא שם מדובר בעצם בחינוך קבוצות נוער שהיו בסיכון באותו דור: עניים, מחוסרי יכולת, בעלי קשיים לימודיים ויכולות בסיסיות, מרושלים- "פושעים". ואנו רואים מנגד גישה של התעקשות לעזור לכל תלמיד באשר הוא- עשיר, עני, רגוע או פרוע ושימוש בטכניקות אינדיבידואליות "מחוץ לקופסא" בכדי להגיע לליבו של כל אחד ולא לוותר על אף אחד בדרך. (בספר "בניהו" מבאר שהביא להם את הדגים ליצור חיבור ואהבה ביניהם כתרפיה, ואחרי שנקשרו העביר להם מוסר דרך עולמם של הדגים שכמו שהדגים אינם יכולים להתנתק ממקור חיותם כך גם החיבור של האדם לתורה, וע"י זה היו מתעוררים ומתחזקים ללימוד וכדומה).

מחנך זה שבסיפור הוא האדם שהצליח לשנות את העולם, תרתי משמע. גם את עולמו הפנימי ועתידו של הנער שבפניו ובמקביל הוא גם האדם שהצליח לשנות סדרי עולם מוכתבים ולפתוח גם את שערי השמים לגשם.

"משה קיבל תורה מסיני...לאנשי כנסת הגדולה... והם אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה (אבות א)

באבות דרבי נתן (נוסח א פרק ג) מובא הפירוש: "והעמידו תלמידים הרבה": שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות (ייחוס) ועשיר. ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים.

כאשר היה חמי, הרב הלל כהן ז"ל נער צעיר הוא נשאל "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?"

הוא ענה מיד בתגובה: "אני רוצה לפתוח 'ישיבה של נעליים'...

כשכוונתו כמובן היא לישיבה ייעודית לנערים שהתייחסו אליהם כמו ל'נעליים' וזרקו אותם מכל מקום, אולי אפילו כאלו שמנת המשכל שלהם שואפת לכזו.

החלטתו הנחרצת לא היתה מובנת מאליה. נוכח גילו הצעיר, נוכח הרעיון המפתיע והייחודי שבאותה תקופה לא היה עדיין מוכר וגם נוכח הרקע האישי שלו כבן זקונים שנולד נגד הסיכויים וצמח להיות לימים החרדי היחיד בין אחיו במשפחה חלוצה שלא ידעה שפע, עד כדי שבשביל לחסוך כסף כדי לקנות לעצמו תפילין מהודרות כרצונו הוא יצא לעבוד לתקופה...

לימים הוא זכה לראות בחייו 'ישיבה לנעליים' שכזו שאותה הקים בעשר אצבעותיו.

ישיבת "שדה חמד" היתה מודל חלוצי בתחום הישיבות לנוער מתמודד והיוותה בית גידול למאות ואלפים של נערים שהושלכו מכל מקום אחר ונאספו על ידו מהרחובות ממש.

אך מעבר לכך חמי ז"ל זכה להיות שותף בס"ד לתהליך ייחודי שהתרחש במקום- ה'נעליים' הפכו ל'ספר תורה'.

בזכות מסירות נפש שלו והרבה השקעה ועמל מצידם זכו לבנות בתים של תורה, בית שיש בו 'ספר תורה', להקים משפחות ולגדל דור מבורך של צאצאים יראי ה', חלקם המשיכו את לימודיהם בכוללים עד כדי כולל חזו"א המפואר ומהם כמה רבנים שאף המשיכו בדרכו ופתחו בתי חרושת נוספים 'למחזור נעליים והפיכתם לספרי תורה'.  כשבא פעם אחת בפני רבו הרב שך זצ"ל הוא דאג שהוא לא מספיק ללמוד ולחנך את ילדיו שלו, או אז הרב שך בירך אותו: "שתמשיך לחנך ילדים שלא אחרים והקב"ה ידאג לחינוך של הילדים שלך כבר.." 

כאשר עמד על ערש דווי הכריז בגאון כי הוא לא מפחד מ'למות'...

"עשיתי את ייעודי בעולם" הוא אמר בביטחון.

"לעולם לא אצליח לפתוח ישיבה יותר טובה מזו, לגדל משפחה יותר טובה מזו ולזכות לחיים טובים יותר מאלו שהיו לי, הייתי שמח לחיות עוד ולקצור את הפירות של ההשקעה, אך זו כבר ההחלטה של בורא עולם בלבד"...

הרב הלל כהן ז"ל היה 'מזרעו של אברהם אבינו' ושורשים עמוקים לו מן התורה.

קודם כל תתחיל

כאשר אברהם אבינו נלחם עם המלכים הוא לא ידע כיצד בכלל יש סיכוי לנצחם, הוא לקח 'חול' וזרק אותו באוויר. מה הסיכוי שזה יעבוד ויהפוך להיות בנס לחיצים כמו שהיה?

אך אברהם אבינו ידע שזו דרכו בעולם. לקחת 'כלום' ולעשות ממנו 'משהו'... להתחיל משהו במסירות נפש וסייעתא דשמיא- כבר תגיע.

אמון על ציווי והבטחתו של הקב"ה אליו:  "הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם"

אם אי אפשר לספור אותם וזה ידוע מראש, אז בשביל מה הציווי לצאת ולספור אותם בכל זאת?...

כאן לומד אברהם אבינו מהקב"ה אבן דרך ויסוד לחיים: "תתחיל!..."

זהו אולי ה'טיפ' הראשון והמהותי ביותר בהתמודדות שלנו עם התופעה ובמה שנשדר לידנו כדוגמא אישית לחיים.

גם כאשר הדרך רצופה בקשיים ומכשולים, יש שאלות רבות ולא רואים בדיוק איך זה יסתדר בסוף, אם זה הכיוון וזו הדרך שהקב"ה מצפה מאיתנו, אז עלינו להתחיל ולעשות מבלי לשאול שאלות ולתכנן קדימה, לבצע את הנדרש עלינו ו'להתחיל', ולאלוקים פתרונים.

מסירות נפש שכזו היא גם סוד הקיום.

הקב"ה מברך את אברהם "היו יהיה לגוי גדול... כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו".

התורה לא אומרת שום דבר אחר על זכויותיו הרבות של אברהם. לא על אברהם שהלך וצעק שיש הקב"ה בעולם ואין אלילים עד שנמרוד המלך זרק אותו בגלל זה לכבשן האש, לא על אברהם שגייר גברים ושרה שגיירה נשים, לא כתוב דבר מזה כטריגר לברכה, ומדוע?

מפני שעל חינוך בניו הוא מסר נפשו.

גם מסירות נפש שלא לעבוד ע"ז היא 'מסירות נפש' אך היא לא מסירות נפש לדורות.  מה נשאר ממנה אח"כ? מה נשאר מהגרים והגיורות שגיירו אברהם ושרה? מתו כולם או חזרו לסורם ואין מי שמתייחס לכל אותם הגרים הללו, ולמה?

מפני שהם לא ידעו את הסוד הגדול של השקעה ומסירות נפש בחינוך, הם הסתפקו בכך שהם בעצמם התחנכו היו טובים, אבל הם לא חינכו להמשך את הדורות הבאים, ובאמת לא נשאר שום זכר מהם, כי הם לא היו בכלל "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'", שזה העיקר.

אנו מתחילים בע"ה במסע משותף, בסדרה חדשה של מאמרים העוסקים בחינוך ובתחום הנשירה, כהמשך לסדרת המאמרים שהתפרסמה בבמה מכובדת זו בעבר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

במהלכה נעקוב אחרי מקורות תורניים, רקע ספרותי מקצועי, תמונת מצב עדכנית של סטטיסטיקות ומחקרים, אנקדוטות מהשטח ומנסיוני בתחום, הצעות ייעול, דרכי התמודדות יצירתיים, ראיונות עם אנשי מקצוע בתחום וכלים פרקטיים שכדאי להכיר, שלא נזדקק.

קשה להקיף את הנושא במספר מאמרים על רבדיו השונים, מאיפה בכלל להתחיל?...

אך כבני בניו של אברהם אבינו מצווה עלינו כאמור - "להתחיל!..." ולהתמודד באומץ ובנחישות, תוך כדי תנועה, עם האתגרים המונחים לפתחנו.

כי בסופו של דבר, המשכיותו של כלל ישראל בנוי ומושתת מזה דורות על מסירות נפש בחינוך. על היכולת (הנרכשת) להפוך מ'נעלים' ל'ספרי תורה', לא לוותר, לעמול ולהתמודד בעוז.

 

הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת "דרכי צבי", מייסד 'מרכז קומ"ה' לקידום והעצמה ומטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני 'אוהליך', חבר הנהלת איגוד ענ"ף.

לפניות והארות: merkazkuma@gmail.com