הפתעה ברחוב יפו
הייתה זו שעת ערב קרירה, בשעה שאני הולך לתומי ברחוב יפו בירושלים, אני מבחין בו. הוא נראה בחור ישיבה ולבוש כמו כל בחור אחר, עם תספורת של בן תורה, אבל משהו בו לא נראה לי תקין, מדליק נורות אזהרה. הוא מתרוצץ מפינה לפינה, מחפש מקום אפלולי להיות קצת עם עצמו.
אני עוקב אחריו. תוך כדי כך הוא מבחין בי שאני מחפש אחר מעשיו, והוא מנסה להתחמק ממני. אבל הניסיון שלי עם בחורים כמותו מאותת לי כי יש כאן מקרה שדורש עזרה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני ניגש אליו מניח את ידי על כתפו ושאל לשלומו. "מי אתה?" אני שואל, "מאיפה אתה, מה שמך, איפה אתה לומד?", אני מתחקר אותו. כמובן בהתחלה הוא מתחמק, מתוך פחדו כי אני עוד איזה משגיח שמחפש לתפוס בחורים סוררים ו’’להלשין’’ עליהם לצוות הישיבה. אבל מהר מאוד הוא מבין שיש כאן שיחה עם מישהו אחר.
מתברר כי מיודענו לומד בשיעור ב' באחת הישיבות הנחשבות בירושלים, או יותר נכון "רשום" בישיבה. על אף השם הטוב שהיה לו בישיבה קטנה, והמוטיבציה והחשק להצליח - שאיתם הגיע בזמן אלול, הוא "נאבד" בצילם של 'כוכבים' גדולים ורעשניים יותר, ומתוך מאות הבחורים בוועד שלו הוא לא מצא את מקומו.
מכאן הדרך הייתה קצרה לנטישת בית המדרש לטובת שינה סביב השעון ובהמשך אף להחזיק מכשיר מתקדם עם רשתות חברתיות וכו'. כמובן שהדבר גרר עימותים עם רבני הישיבה וההורים הדואגים, אך הוא מצידו אינו מוכן לחזור לשם.
"הרב" הוא אומר לי, "אני בכלל לא שם, אני במקום אחר לגמרי. אני שואל את עצמי למה כל הרע הזה? בשביל מה צריך את הכל? תן לי להנות מהחיים לשחרר הכל וגמרנו".
הוא מראה לי את הרשתות החברתיות שלו ואומר לי: "הרב, פה לפחות אני שווה משהו, אני מאן דאמר, מישהו מתייחס אלי, אף אחד לא מתנשא עלי".
שעה ארוכה שוחחנו. ניכר היה כי המצב הנוכחי קשה עבורו, אך עדיף על פני המשבר אותו חווה בישיבה. הרבה דמעות ירדו שם. בסופו של דבר הוא הגיע אליי לישיבה, ובסייעתא דשמיא מצא את מקומו הנכון.
לסיפור הכואב הזה היה סוף טוב, אבל זה ממש לא מקרה יחיד. ההערכות מדברות על אחוז גדול מעולם הישיבות, הנמנה על קבוצה של בחורים שאינם מוצאים את עצמם בישיבה בה הם לומדים, נתונים בסיכון גבוה להתדרדרות רוחנית, ולמעשה "נושרים" בתוך הישיבות! - ואם לא יקבלו את המענה הנכון בזמן אמת הם עלולים להגיע למקומות לא טובים.
בטרם ניגע בהיקף התופעה והסיבות הגורמות לכך חשוב לנו להדגיש בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: אין באמור להלין או 'ללכלך' חלילה על עולם הישיבות ואין שום כוונה להפנות אצבע מאשימה כלפי הרבנים הנושאים על גבם את משא עולם התורה. כמו כן אין בדברים שום התייחסות למוסד ספציפי.
המטרה האחת והיחידה שעמדה אל מול עינינו היא דאגה לעולם התורה, ולהציף בעיה רוחנית חמורה שהלכה והתפתחה עם גדילתו העצומה של עולם הישיבות, ולנסות להציע דרכים לפותרה.
הכרת האוכלוסייה בעולם הישיבות
כדי להבין את התופעה, תחילה יש להכיר ולפלח את סוגי האוכלוסייה בעולם הישיבות, בחורי החמד החובשים את ספסלי הישיבות מצפון עד דרום.
עולם הישיבות מתחלק בהגדרות בצורה מאוד ברורה
א. הכישרוניים (מצוינים), בחור שיודע להבין מהר ו'לערבב' טוב בלימוד. מתמודד עם הר’’מ כמו שצריך, שואל ועונה תשובות. עם זאת, לא בהכרח שבחור כזה מתמיד כמו שצריך, אלא שהזמן שהוא בבית מדרש מספיק לו לעשות מצב והרגשה כאילו הוא יושב כבר 10 שעות ולומד.
ב. המתמידים (צו"לים בלע’’ז), בחור שקט שיכול לשבת וללמוד שעות בלי לזוז (לצורך הדוגמא, בחור כזה אם לא היה שומר מצוות, הוא היה יושב באוניברסיטה ועושה פרופסורה על פיזיקה ומדעי הרוח). בחור שלא עושה בעיות, יושב וממלא בית מדרש, וגם נראה טוב: פאות גדולות כיפה עם סרט וכו’. יש ישיבות שבנויות אך ורק מכאלו.
ג. החלשים, הבחורים שעליהם אנחנו מדברים: בחורים בינוניים, שנמצאים ברוב הסדרים והתפילות, ובחלק משיחות המוסר מהמשגיח, אבל בעיה גדולה עומדת בעוכריהם: הם לא בורכו בכישרונות, ולא יודעים 'לערבב' בלימוד וגם 'רעש' הם לא יודעים לעשות, ולכן הם לא בולטים בבית מדרש - אבל מנגד קשה להם לשבת יותר מידי.
תהליך ההידרדרות מעיני הבחור
נשוב לסיפור אתו פתחנו את הכתבה, הבחור היקר שפגשתי ברחוב יפו בערב שגרתי, ולאחר הפצרות מרובות ניאות לפתוח את צפונות ליבו ולשתף אותי בתהליך הקשה והמייסר שעבר - עד שהגיע לאן שהגיע.
הוא למד בישיבה קטנה מוצלחת מאוד, ואחרי שלוש שנים הוא הגיע לאחת הישיבות ה"פותחות" (כלשונו) בעולם הישיבות. כיאה לשמה, הישיבה מונה כ-1,000 בחורים ורק בשיעור שלו לבד יש כ-200 בחורים. נכון שבישיבה קטנה הוא היה בחור בולט אבל שם היו רק 50 בחורים בשיעור, אבל מתוך מאות בחורים - זה כבר אתגר אחר.
בהתחלה הוא דווקא הצליח והיה יושב ולומד שלושה סדרים אבל מהר מאוד הוא הבין שזה "גדול עליו". הוא שם לב שאט אט התגבשה קבוצה של כישרונות גדולים ממנו שמצליחים כל השיעור לקחת את תשומת הלב של הר"מ ובסדרים הם עושים הרבה רעש - וכמובן הוא לא שם. כשהגיע 'שוק החברותות' הוא נעלם לגמרי, למרבה אכזבתו הוא קלט שאין לו חברותא - ולו רק בגלל שהוא לא יודע לעשות הרבה 'רעש'.
ככה עובר לו "זמן חורף" והנה מתחיל "זמן קיץ", והוא מתחיל 'לחפש את עצמו': בסדר א’ אין לו בכלל חברותא אז אין לו למה לקום בבוקר, בסדר ב’ החברותא סתם ליצן שמדבר כל הסדר, ובסדר שלישי הוא הצליח איכשהו למצוא מישהו שהסכים להתנדב ללמוד אתו.
וכך זמן קיץ מקרטע מאוד, והנה מגיע "זמן אלול". אבל הוא כבר ממזמן לא שם; ב"חרדת הדין" ב"פלצות של אלול" - הוא נמצא במקום אחר לגמרי.
"ריבונו של עולם", הוא אומר לעצמו, "מה אני עושה כאן? אני לא עושה כלום, למה לקום בבוקר? למה ללכת לישון?", וכך הוא מסתובב מצד לצד מחפש את עצמו.
בזמן אמת אין לו עם מי לדבר, אין לו את מי לשתף, והוא עצמו מפחד לפנות כדי שחלילה לא יחשבו שהוא בעייתי ואז בכלל הכל יחרב עליו. המשגיח בישיבה לא יודע במי מדובר בכלל מרוב כמות הבחורים, וראש הישיבה שקוע בהוויות אביי ורבא.
עד שיום אחד הוא פוגש בו. המשגיח קטן.
"איפה אתה בשחרית? אני לא רואה אותך רשום!". "ובכלל", מרעים המשגיח קטן בקולו, "סדר א’ אין לך חברותא וסדר ב’ אתה עם הליצן של השיעור - אז מה אתה מחפש פה בישיבה?".
כמובן שלא עובר זמן רב והוא מוצא את עצמו בשיחה נוקבת עם ההורים שלו: ’’יוסי אתה מבייש את הפירמה של המשפחה, למה אתה לא יושב ולומד? למה צריכים לזרוק אותך מהישיבה?", ומוסיפים לייסר: "תראה את משה אח שלך הגדול איזה שטייגעניסט הוא, איך הצוות מפרגן עליו, בשידוכים יחטפו אותו - ואתה רק עושה ביזיונות!".
הוא פונה אלי ושואל אותי: "כבוד הרב, איפה הם היו שנה וחצי? כל שיעור א’ וחצי שיעור ב’ אני לא מעניין אף אחד, אין אחד שסתם ניגש לשאול בשלומי, מה קורה איתי והאם אני צריך עזרה במשהו, או איך הלך לך ב'שוק חברותות', או איך הסוגיא, או איך החדר, או איך האוכל - כ ל ו ם!!".
"ועכשיו מה?" קולו נשבר, "באים אלי בתלונות 'למה אתה לא לומד ואין לך חברותות'. "הרב", הוא אומר לי בקול סדוק, "אני לא שם בכלל, אני במקום אחר לגמרי". והוא מוסיף: "אני שואל את עצמי למה כל הרע הזה? בשביל מה צריך את הכל? תן לי להנות מהחיים לשחרר הכל וגמרנו", הוא חותם על סף דמעות.
הוא מראה לי את הרשתות החברתיות שלו ואומר לי: "הרב, פה לפחות אני שווה משהו. אני מאן דאמר מישהו מתייחס אלי. אף אחד לא מתנשא עלי". עד כאן המונולוג המצמרר.
שלב ב' - ההתמודדות בתוך הישיבה
כמו בסיפור הארוך לעיל, צריכים לדעת שנשירה של בחור זה מהלך שבנוי שלב אחר שלב. בחור לא שובר את כל הכלים ברגע אחד, מוריד את הכיפה ויוצא לרחוב, אלא זה מהלך שיכול לקחת תקופה ארוכה.
לאחר תקופה של ניסיונות ומלחמות, הבחור קולט שאין לו מקום ולא מתייחסים אליו בישיבה כלל וכלל, ואז הוא "נעלם", והוא מאבד סיפוק רוחני - והדבר הזה מכניס אותו למשבר.
באופן כללי בחורי הישיבות בנויים למשברים וקשיים. זה מהלך טבעי בבריאה המכונה בתורת המוסר ’’ימי אהבה וימי שנאה’’. ובדרך כלל לבחור יש ימי שנאה ואחר תקופה מגיע ימי אהבה. הבעיה הגדולה מתחילה שהימי שנאה מתארכים בלי סוף, והבחור לא רואה את האור בקצה המנהרה.
הוא חווה משבר ועוד משבר ללא סוף, ואז מתחילים השאלות והתהיות: למה אנחנו חרדים? מה זה חרדי? למה צריכים להאמין? למה צריך להתפלל? מדוע צריך לשמוע בקול דברי חכמים?
הקונפליקטים הללו, אם אין להם פתרון הם מביאים למצב שבו הבחור יושב וחושב "למה אני צריך את זה". ונכנסות לו מחשבות שהסיבה לזה שאני מוכרח לעשות זאת "זה רק בגלל זה שההורים שלי לא רוצים לראות אותי חילוני כדי לא להתבייש בי", או שהרבנים מעירים לי "רק בגלל שהם שונאים אותי" או "תפסו אותי כקרבן לאיים על כולם" והמסקנה הנוראה שעלולה לחלחל כי "הכל זה עולם שקר".
מה גם שבשלב מסוים השעמום מביא לידי חטא, והוא קונה מכשיר שיש בו רשתות חברתיות הוא מוזן משם בדעות כפרניות וחילוניות והדבר רק מעצים לו את המשבר והקונפליקטים.
הפתרון לתופעה - הזווית של הישיבה
שלא כמו במשפט הידוע, "להצלחה אבות רבים והכישלון יתום", בנושא זה יש אחריות והשפעה למספר גורמים - ובהם תלויה הצלחת או כישלון הבחור. (כמובן שהתפילה להצלחת הילדים היא הערובה, אך אנו מדברים על פעולות בדרכי הטבע).
במסגרת הכתבה נפנה לשני גורמים מרכזיים שבידם להשפיע ולהטות את הכף לטובה: צוות הישיבה, וההורים היקרים.
תחילה נציג את הזווית של הישיבות, והפתרון בגזרתם שיכול לשפר את המצב
באופן כללי, הריבוי המוברך של ספסלי בית המדרש הביא לכך שהמבט העיקרי בעולם הישיבות הוא על שני עניינים:
א. האווירה של הבית מדרש הכללית - דהיינו אם האווירה היא חיובית וחזקה ויש מצב של שטייגען בבית מדרש, בחור שנכנס לבית מדרש ורואה כמה מאות בחורים שיושבים ולומדים ברעש גדול - האווירה הזו 'מחשמלת' אותו והוא נמשך.
ב. השקעה בבחורים הכישרוניים - להוציא מהם את כל יכולת הגדילה שלהם, והתעסקות איתם גרידא במהלך רוחני כללי, ופחות ירידה לפרטים או התעסקות עם החלשים שאיתם העבודה מצריכה הרבה תשומת לב ויחס מעודף - שהם המיעוט שקיים בעולם הישיבות.
כל זאת, בשונה מעולם הישיבות שלפני 50 שנה, שאז המבט העיקרי היה בניית העולם הפרטי של כל בחור ובחור. הבנה לשורש נשמתו ובניית העולם הרוחני שלו בהתאם לזמן וליכולות שלו.
סממן מובהק לשינוי הוא המהפך במשבצת ה'דמות' בישיבות; אם בעבר המשגיח היה התפקיד הדומיננטי בישיבה כדוגמת הסבא מקלם, הסבא מסלבודקא, הסבא מנוברהדוק, ר’ ירוחם ממיר, ר’ חצקל לווינשטיין, ר’ אליהו לופיאן, ועוד... - היום ראש הישיבה הוא הדמות הדומיננטית ואילו המשגיח פחות דומיננטי בישיבה (כך ברוב הישיבות).
מחמת הבעיה הנזכרת, בשנים האחרונות הכניסו בעולם הישיבות הרבה משגיחים המוצמדים לכל שיעור, וכן הרבה משיבים (או בעגה הישיבתית: "מֵיְישִׁיבִים") שמסתובבים בישיבה ואמורים לדאוג לבחורים הפחות בולטים.
הבעיה בזה היא שלמעשה הראש ישיבה והמשגיח כמעט ולא מכירים את הבחור החלש - כי הוא לא בא לדבר בלימוד או נכנס לשיחות, אבל לבחור כן יש קשר עם אברך מסוים בישיבה שאיתו הוא מתייעץ ומדבר. ובסופו של דבר, מבחינת הבחור הוא בעיניו לומד בישיבה של אותו אברך, אבל אין לו שום קשר לרבני הישיבה.
הדבר האמור גורם לבחור להרגיש עזוב, ולחשוב "מה אני עושה במקום הזה גם ככה אין לי שום קשר כאן לכלום" - וכאן מתחיל המשבר.
ועל כן, הפתרון לכל האמור הוא להקים מסגרות טובות ובונות לבחורים מהסוג הזה, ישיבות קטנות עם מספר מצומצם של בחורים (לא לקבל יותר ממספר בכל שיעור), וכמובן ראשי ישיבות צעירים ונמרצים שבאים מלכתחילה לאותם בחורים ורוצים להשקיע בהם ברמה האישית, ולבנות אותם ולתת להם את היחס הנכון והרצוי. (בשלב הראשון בשנים הראשונות הצורך הוא משיעור ב’ ומעלה ולא ישר מהישיבה קטנה).
הפתרון - הזווית של ההורים
לצד הזווית של הישיבות, יש גם את הזווית של ההורים.
לעיתים ההורים חושבים שהאחריות הבלעדית לחינוך הבחור היא בידי הישיבה בלבד. ההורים נוטים לחשוב: "הנה הבחור הלך לישיבה בא’ באלול, בא’ בחשוון, בא’ באייר - אז הוא נמצא בידיים של אחרים ואני יכול לשבת בחיבוק ידיים". זה טעות שהיא בלתי נתפסת. על ההורים לגלות מעורבות בריאה במה שעובר על בנם.
זה דורש בסך הכל לשוחח עם הרב שלו, לשאול לשלומו של הבן שלך, לשמוע מי החברים שלו, עם מי הוא מסתובב, מה הוא עושה בלילות מה הוא עושה בסדרים. ואם יש בעיה יספרו לך ואז תשבו ביחד ותדברו על פתרונות.
זה יכול להיות ביקור בישיבה לעיתים קרובות, לקנות לו משהו טוב, להשקיע בו. לפעמים מה שצריך לקחת את הבחור מידי פעם לאכול משהו, או לצאת אתו לים לשבת אתו לשיחת התעניינות טובה (לא ביקורתית רק חיובית ומעצימה).
צעדים אלו יכולים לתת לבחור את ההרגשה שאוהבים אותו, שדואגים לו, שחושבים עליו. יכול להיות שהוא יפתח את הבעיה שלו עם החברותא או עם החברי חדר. שיחה פשוטה כזו יכולה לפתור את המשבר, וחיזוק קטן יכול להראות לו אור בקצה המנהרה.
במקרה שהבחור מספר לך שהוא "נאבד" בישיבה, והוא מרגיש שהוא מנותק ממה שקורה, חשוב ביותר להבין יחד עם הבחור שאולי הישיבה הזו הייתה טובה לשם שלך ולסגנון שלך בישיבה קטנה אבל לא באמת התאימה לך, ואולי יותר מתאים לך ישיבה יותר קטנה ויותר מכילה ששם תוכל לקבל הרבה יותר ולגדול באמת.
אני כראש ישיבה יכול להעיד שהיו לי בחורים שהפעם הראשונה שפגשתי את ההורים שלו היה תחת החופה.. כל החמש שנים שהבחור היה אצלי מעולם לא קיבלתי טלפון אחד, בוודאי שלא הגיעו לישיבה לדבר פנים בפנים. לא פעם שאלתי הורים: לא חשוב לכם אולי לראות את המיטה והחדר של הבן שלהם? לראות איפה הוא חי? מה חסר לו? זה מינימום יחס.
לסיום, אני יכול להעיד עוד יותר בשמי ובשם הצוות שלי בישיבה שההורים שדברו איתנו ושוחחו איתנו ופרגנו לנו (כן כל אדם אפי’ הגדול ביותר אוהב שמפרגנים לו) זה נתן לנו כוחות. לא ביקורת רק פירגון - המעשה הקטן הזה גרם לנו רצון וחשק רב לעזור ולהשקיע הרבה יותר בבן שלהם וראינו שינויים גדולים.
להשלמת המאמר אציין כי נכנסתי לראש הישיבה הגאון רבי יהושע אייכנשטיין, והעליתי בפניו את התופעה המסוכנת. ראש הישיבה אמר לי שהבעיה של הנשירה הסמויה בעולם הישיבות היא "בעיית הדור הזה שרבו ספסלי בית המדרש וב"ה עולם הישיבות גדל בצורה משמעותית מאוד בדור האחרון".
ראש הישיבה אמר לי כי "הפתרון לבחורים החלשים שנעלמים בתוך ההמון הרב, זה רק ייחס אישי וטיפוח הבחורים האלו ברוממות התורה והיראה. ובעיקר להקים כמה שיותר מסגרות קטנות לאותם בחורים".
מורי ורבי הגאון ר’ שרגא שטיינמן אמר לי כי "עבודת המוסר וההכוונה לרוממות ואווירה טובה בישיבה זה הערבות לגדל היום בדורנו בחורים לתורה ויראת שמים, וזה המגן היחיד מפגעי הדור".
לידי 'כיכר השבת' הגיע ציטוט מתוך דברים שאמר יו"ר מפעל החינוך 'לב שומע' הרה״ג אליאב מילר בישיבת דיון בנושא ההתמודדות עם הנשירה הסמויה בישיבות.
"ראשית", אומר הרב מילר, "עולם הישיבות נמצא היום בשיא תפארתו. ברוך ה', ישנם מאות ואלפי בחורי ישיבות השקועים בלימוד, ושאיפתם היחידה – להיות עובדי ה', יראי שמים, ולומדי תורה לכל ימי חייהם".
כאן התייחס לבעיה ואמר: "טבע הדברים הוא שכאשר הציבור גדל – גם השוליים מתרחבים, לפחות מספרית והנוכחות שלהם בשטח גורמת לעוד סחף שאי אפשר להתעלם ממנו וצריך לחשוב הכיצד מתמודדים עם האתגר".
לדבריו, "נקודה נוספת הראויה לציון בדיון שכזה. כשהיינו צעירים, החרדיות הייתה תחת איום ממשי – התחושה הזו עוררה בנו מוטיבציה עמוקה להגן עליה. היינו נחושים ומאוחדים. מעטים עסקו בביקורת פנימית.
"כיום, המציאות שונה לחלוטין. החרדיות הפכה לעובדה מוגמרת, תופעה רחבת היקף ובעלת עוצמה ציבורית. אך לצד העוצמה – באה גם מורכבות. התפתחות טבעית של ציבור רחב היא ריבוי גוונים. ריבוי זה מביא עמו גם ביקורת.
"וביקורת – ככל שתהיה חשובה – דורשת זהירות, בגרות ויכולת להבחין: מה נובע מליבון כנה ומהו תוצר של השפעה חיצונית. גם ההשפעה החיצונית מוסיפה לאתגר".
לדברי הרב מילר בדיון, "העולם החיצוני היום משפיע בצורה חסרת תקדים. ישנם גופים, בעלי עניין ואג'נדות, שמשקיעים מיליונים בכדי להשפיע על התודעה. הנתונים שהבאנו קודם מולידים חשיפה גם בתוך בית המדרש, החשיפה הזו לא עושה טוב לנער שהיה רוצה להיות שקוע בבית המדרש והמתח והמעניין מציק לו ומושך אותו החוצה".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לסיכום אמר: "על אתגרים אלו אנחנו כאנשי ציבור צריכים לתת את הדעת ולשבת שוב ושוב, על מנת להביא למקסום היכולת שלנו להוביל ליותר השפעה חיובית ובניית כלים להתמודדות נכונה".
0 תגובות