מחפשים את האשם: באופן טבעי, הורים לילדים מתמודדים מחפשים את האשם בנשירת בנם מהדרך אותה הנחילו.
קצת קשה להודות שמה שגידלת וטיפחת במשך שנים לא גדל בדיוק כמו שרצית, האבא מאשים את האמא, האמא את האבא, שניהם את בית הספר או איזה מורה מסוים.
בית הספר מאשים את הסבא והסבתא, שמאשימים את המגזר, החסידות, ועוד. רשימת האשמים מתרחבת באנשים, בהשקפות, ברבנים, במקומות מגורים, בכל מה שרק אפשר.
כל אחד בטוח שהם הסיבה לצרה, ואם רק לא היינו עושים ככה וככה - אז הכל היה בסדר, והילד היה עכשיו בישיבה, הילדה הייתה בבית יעקב.
הסיבות שבגינם הנער עזב את המסגרת הלימודית הביתית ובאופן כללי "התרחק" מהדרך שהתוו לו מוריו הוריו ורבותיו הם רבות ומגוונות החל בקשיים לימודיים התנהגותיים בעיות שנוצרו בבית וכו' כל אלו יצרו את הקושי שהנער מתמודד אתו במודע או שלא במודע אבל אפשר להגיד בבירור שכמעט בכל המקרים הבסיס קיים וזה יושב על "משהו" נער לא עוזב סתם כך מקום שטוב לו שם.
אמר פעם איש החינוך הרב דן טיומקין, כי מול נוער מתמודד אנחנו חייבים לעשות שינוי בראש, ולעבור מהמסלול של חינוך - למסלול המקביל של קירוב רחוקים.
כן, כן, קירוב רחוקים. אז מה אם הרחוקים שאותם מנסים לקרב הם במקרה גם הילדים שלנו. אורח חילוני שהיה בא להתארח לשבת או לחג, לא היה זוכה להשכמה לחוצה של 'סוף זמן קריאת שמע', ולהקפדה על 'כזית תוך כדי אכילת פרס' בליל הסדר. ממש לא. רק בטוב ובנועם, בקצב שלו. הדברים ידועים.
מה שיוצא מכלל זה, אל תוסיפו לרגש השלילי שחווה הנער עוד הכבדה מיותרת ככל שתהיו חלק מ"השחור" שייצגו בישיבה, אתם מבחינתו תהיו חלק מהחבילה הזאת שמשניאה את חיי הדת והקהילה על הנער, כמובן לא בקום עשה אלא בשב ואל תעשה כלומר תוסיפו אהבה שתהיה משקל נגד השנאה ואז הוא יוכל יותר להרגיש אהבה אמיתית ממקום של כבוד וללא מזווית "המבקר".