מרדכי יקירי! הלב ממאן להאמין, הדיו אינו מגליד, והקולמוס כמו אינו נשמע לכתיבת טור זה.
מרדכי, קשה לי לכתוב עליך בלשון עבר, ועוד יותר קשה לחשוב שאני כותב טור פרידה מעבר כה מפואר, עבר שהיה וכבר איננו, עבר שלצערי ולצערם של כל חובבי החזנות והמוזיקה היהודית כבר לא נראה בעתיד, עד אשר יקיצו וירננו שוכני עפר במהרה בימינו אמן.
כשהתקבלה הבשורה הקשה, הרכנו כולנו את ראשינו בדומייה והשפלנו מבט.
זו לא הייתה עוד דומייה על פטירתו של יהודי כשר שהלך לעולמו, זו לו הייתה עוד שתיקה משתקת על פטירתו של חזן בעל שיעור קומה, ואף לא דממה על שירת יחיד שנדמה, זו הייתה דומייה של עולם שלם מופלא, דומייה ושתיקה רועמת של כל היכל המוזיקה היהודית, דממת הלם של סימפוניית עולם החזנות לדורותיו, שאתה הצמחת, טיפחת, הפכת, שימרת והעלית לגבהים.
לא מצאנו את הצלילים הנוגים והמתאימים שיוכלו לתאר כאב ובעיקר חסר שכזה, חסר על עולם שהיה, כאב על "ווי להאי שופרא דבלי בארעא", ודומני שאין שום סימפוניה מתאימה שיכולה לבטא לנגן ולפרש את ה"חבל על דאבדין".
זכיתי וההיכרות הראשונית שלנו החלה לפני יותר מיובל שנים, היינו שנינו שאבדלחט"א תלמידים של החזן שלמה רביץ, שלימד לא לוותר על כל תו ותו, ולהעביר את רגשי הלב בעמדנו לפני התיבה, הייתי הראשון שבאתי לפתחך להפיק תקליט בימים ההם כשהראשון היה ניגוני בית קוידנוב, ניגוני בית רדומסק, וניגוני החזן ר' פיניע ספקטור, ובהמשך הקלטות של קטעי חזנות רבים, ובקונצרטים רבים מעל במות נכבדות ברחבי העולם ובבתי כנסת רבים.
כל חייך כולן היו שוים לטובה - טובת היכל החזנות והמוזיקה היהודית להאדיר, לשמר ולרומם את מורשת החזנות והמוזיקה היהודית.
יעמדו לך כל זכויותיך הרבים, כל רגשי ההתעוררות, והרהורי היהדות בקרב מאזיניך הרבים בכל תפוצות ישראל וימליצו טוב עבורך, ועבור כל בני משפחתך הרוממה הממשיכים את דרכך לתפארה.
החותם בעצב ובכאב, מוקירך לעד
חיים אדלר - החזן הראשי.