ימים של בחירות באוויר. לא בחרנו בהם, אבל הם בחרו אותנו. לצערנו, גם בבתים השמורים ביותר, הפילוג והמחלוקת מוצאים דרך להכנס, אפילו דרך חרכי החלונות. במקרה הטוב, אנחנו שומעים על פאנלים של המתמודדים, במקרה הרע, ויכוחים, הקלטות ומריבות שאין כאן המקום להרחיב עליהם. כל כך הרבה כעס נשפך, וזה משפיע על דברים שאנחנו מודעים להם, וגם על אלו שלא. כמו טעם לוואי.

מספרים על יהודי שהיה עני ולא היה לו מה לאכול. יום אחד מגיעה לאוזניו השמועה המשמחת שהבת של הדוד שלו עומדת להתחתן. הוא יושב מצפה ומחכה להזמנה. הוא שמח על בניין של בית בישראל, אבל הוא גם מדמיין את הסעודה הדשנה שכבר ימים רבים לא ראה כמותה. בעיני רוחו הוא מתכנן איך יאכל מנה ראשונה, שנייה ושלישית, וכבר חוכך בדעתו אם לבחור עוף, או דג. מחשבות לחוד, ומעשים לחוד, ההזמנה הזו בוששה מלהגיע. הוא היה כל כך רעב, לא הייתה לו ברירה, אסף את עצמו, הלך לשוק וחיפש משהו להשביע את רעבונו. מה הוא מצא בהתאם לתקציבו? בצל. קנה לעצמו בצל גדול. חזר לביתו, ישב, קילף ואכל את הבצל, עיניו מתערפלות ודומעות, מאדי הבצל החריפים וגם מהאכזבה הצורבת.

כשהוא סיים לאכול את הבצל, נשמעו דפיקות רמות על דלת ביתו, הוא פותח ושליח שהגיע בבהילות, מודיע לו כי הדוד שלו מתנצל ממש על כך שהזמנתו התעכבה, ומזמין אותו באופן אישי לחתונה שנערכת היום, וגם נהג ממתין לו בחוץ. הוא לוקח את הבגד הכי מהודר שבארונו ומזדרז לצאת לחתונה. הוא מגיע אל האולם, המלצר מביא לו צלחות מלאות כל טוב, הוא אוכל ועוצם את עיניו כדי להתענג על הטעמים שכבר שכח, אך אויה, לכל מה שהוא מכניס לפה יש טעם של.. בצל. דג בטעם בצל, עוף בטעם בצל ואפילו קינוח שוקולד בטעם בצל.

זה המשמעות של טעם לוואי. כל אחד מאיתנו יכול לשלוט בטעם הלוואי שיהיה בחייו. למשל בעת הזאת, להתנתק מהטעם העכור שיישאר הרבה אחרי שהבחירות תסתיימנה. במקום זה לבחור באמונה. לצאת מהמחלוקות, להבין ולראות את יד ההשגחה בכל פעולה "מה רבו מעשיך ה'", וככה לחיים יהיה טעם אמיתי, של "ובחרת בחיים".
"איפה הסוסים?!"

אבל כמובן, אין אמונה בלי מעשים. בלי תפילות. בימים אלו התחלנו להתפלל על הגשמים. השנה הזו מגיעה אחרי 4 שנים של עצירת גשמים, והמדינה כבר מתחילה להשתמש במים מותפלים כמי שתיה. בסוכות בשנה שעברה ירדו גשמים ובימים מסוימים ממש לא ניתן היה לישון בסוכה. על פי המשנה גשמים בסוכה הם ביטוי לכעס של הקב"ה על בניו. כמובן שאלו שמחפשים תשובות בטבע טענו כי הגשמים עומדים מכיוון שהמפה הסינופטית היא אפיק ברומטרי מעורב באוויר קר שחדר לאזורנו מקפריסין, כך היה מצוטט גם בעיתון חרדי. אף אחד לא הסתכל מעבר לאפיק הזה, לסיבה האמיתית.

תחזית הגשמים לשנה זו גם היא פסימית, שנה נוספת של, חלילה, בצורת. אם אנחנו רק קוראים את המפה הסינופטית, אנחנו יכולים ליפול למחשבה שהתפילה מיותרת, והגשם ירד, או לא ירד, לפי התחזית. אבל התוכנית הזו, היא הטבע, ואמונה היא מעל הטבע. מרן הרב שך זצ"ל שסיפר שפעם הגיעו עובדים לעיירה רחוקה לסלול פסי רכבת.

הכפריים שם עדיין השתמשו בסוסים ומרכבות ולא ידעו מהי רכבת. הם הביטו בתימהון על עובדי הרכבת שמפזרים חצץ ומניחים מסילות פלדה כבדות וצרות ולא הבינו את מעשיהם. חלק מהם החליטו לברר את פשר הדבר, ניגשו ושאלו את העובדים למעשיהם. הללו השיבו להם, כי הם סוללים דרך חדשה עבור רכבת. הכפריים האלה דעתם לא נחה, איך במעבר כל כך צר יעברו סוסים ועגלות? עובדי הרכבת מנסים להסביר להם שלא צריך סוסים בכלל. "עגלה בלי סוסים? לא יכול להיות!".

אחרי שהושלמה העבודה, הגיעה לכפר רכבת בת קרונות אחדים. הכפריים מביטים בתדהמה במהירות נסיעתה ומתפלאים "איפה הסוסים?!". הם מקימים ועדת חקירה לבדוק מהי התרמית הזו והיכן מוחבאים הסוסים. בוועדה הוחלט לשלוח 2 בריונים שיתחבאו בין הקרונות ויבדקו את מיקומם של הסוסים הנסתרים. הם מחכים ומחכים, סובלים את אבק הדרכים ורעש שקשוק גלגלי הרכבת. ובשלב מסויים מחליטים לעבור לקרון אחד קדימה, וכך הם מדלגים קרון ועוד קרון, אך באף אחד מהם לא נמצאו סוסים. בשובם אל ועדת החקירה, הם אמרו בסיפוק "תשעים אחוז מן החידה פתרנו, גילינו שכל קרון מחובר לזה שלפניו, הצלחנו לעבור ככה תשעה קרונות, רק עשרה אחוזים נשארו בתעלומה – כיצד מתקדם הקטר".

מרן הרב שך זצ"ל, סיפר ואמר ככה הוא מי שאף פעם לא עצר לשאול את עצמו, איפה הקטר, מיהו משיב הרוח ומוריד הגשם (או מי שחושב שהגשם מגיע רק בשל הרוחות מקפריסין), הוא הצליח אולי למצוא את הקרון הקודם, אבל הוא אף פעם לא ימצא את האמת המלאה. מי שמאמין יודע כי התשובה האמיתית כתובה בספרו של הרמב"ם: "יסוד היסודות, ועמוד החוכמות, לידע שיש מצוי אחד ממציא לכל הנמצא". זהו הקטר, בורא עולם.

בוחרים בהתחברות

למרות התזכורות שיש לנו מדי יום, על חיינו כאן בנסי נסים, אנחנו מתעסקים בבג"ץ ובצבעים של הפתקים, האשמות, פירוד, פרסומות, ג'ינגלים ושירים משוכתבים וגם סרטונים יצירתיים לטובת המועמדים. אש המחלוקת והכעס הרב ממלאים את רחובותינו. אנחנו תקועים בקרונות. עדיף במקום זה להתחבר לבחיר האומה, אברהם אבינו, נלמד ממנו להחדיר את האמונה לתוך מעשים. לקום ולעשות ולראות את הקטר. חשוב שנדע ונזכור תמיד שאנחנו בניו של אברהם והכוח להאמין בה' ולגלות אותו נמצא בדי.אן.איי. שלנו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ירשנו את הכוח הזה להכיר במציאות של הבורא, גם כשאנחנו בודדים במערכה, ולבחור בטוב. למעשה, התפקיד שלנו בכל מה שאנחנו עוברים בעולם, בראייה, בשמיעה, באכילה, בדיבור ובעשייה, בניסיונות שלנו - הוא לדחות את הרע ולבחור בטוב.

לכאורה, כולנו רוצים להיות מאושרים, אבל זה דורש עבודה של בחירה בטוב, בכל דבר ובכל עת. ראשית, כדאי להחליט לצאת מאיזור הנוחות של הכעס. הכעס הוא לא רגש אוניברסאלי אלא רגש תרבותי. אצל האסקימוסים, למשל, אין תרבות של לכעוס. אולי הם חוששים לכעוס ולהתחמם מדי, כדי שלא יישארו בלי בית. חשוב לדעת כי מערכת הכעס במקור, היא מערכת קדמונית שנועדה להגן עלינו ולהיות מופעלת לפרקי זמן קצרים בלבד בשלבי סכנה.

אבל היום הכעס מתעורר לעיתים תכופות, כתגובה לכאבים שונים, ומתלוות אליו תחושות שונות כמו חרדה, דחיה, קנאה, אכזבה. יש את הכעס הרגיל ויש כעס אילם, שצועק רק בתוך הגוף. זה מן כעס שקט שמחלחל באדם ופוגע גם בגוף וגם בנפש, ועלול לגרום למחלות. אז דווקא בעת הזו, בין כל הנושאים הטעונים, ננסה להרפות, לא לכעוס, כי הקורבן האמיתי של הכעס זה אנחנו, והכעס הזה גורם למתח שרירים גבוה, לקוצר נשימה, פוגע בנפש ומביא לחרדות, לא עלינו. כשאנחנו כועסים אנחנו סוחבים על הגב שלנו את האחרים.

אז בבקשה, בואו נזכור שאנחנו בניו של אברהם אבינו, נצא מאזור הנוחות ונתמודד, נילחם בכעס, שהוא בעצם העבודה הזרה של ימינו. ונבחר בהתחברות לבורא עולם, זו הבחירה החכמה ביותר עבורנו.