יש משפט שגור על לשון העולם אין אפשרות שניה לרושם ראשוני. כלומר, איך שאדם יתרשם בפעם הראשונה ממי או ממה שעומד מולו, לפי זה הוא ישפוט אותו ויתנהל מולו כל חייהם יחד.
בפרשת משפטים, שם ראינו שהתורה בחרה להתייחס קודם כל לפני כל שאר המצוות ומיד לאחר מתן תורה, לקשר שלנו ולמעשים שלנו עם החברים והשכנים או אפילו עם השונאים, אך קודם כל מי שהוא אדם וחובתינו כלפיו, מה שחכמים הגדירו אותו דרך ארץ קדמה לתורה.
רבי ירוחם ליבוביץ ממיר הגדיר זאת כשלד של התורה. כמו שאדם שבונה בניין אך השלד עצמו יהיה רעוע, אזי אף על פי שהבניין יהיה יפה חיצוני אך הוא לא יחזיק הרבה זמן, כך גם תורתינו הקדושה, אדם שהשלד שלו רעוע ויחסיו עם בני אדם הם גרועים תורתו לא תצלח.
ואיך ניתן לדאוג לכך שהשלד עצמו יהיה חזק ויציב? לימד אותנו רבי ירוחם שאין אפשרות שניה לרושם ראשוני! אתה רוצה להיות אדם שהבסיס שלו איתן וחזק, תסתכל על חבריך בעין טובה תחפש אצלו את הטוב.
ואז, כשאדם יזיק לחבירו הוא יבין לא רק את הנזק שהוא עשה אלא הוא יביט גם למה שחבירו השקיע ואת העמל והיזע שטמון במה שנהרס ואז הוא יבין מעצמו ויכאב לעצמו את הכאב שהוא גרם לחבירו וישלם לו על הנזק וכך דרכה של תורה.
במהלך שיחה עם נער השבוע, הוא גולל לי את קורות חייו כשהחלק הרשום זה 23 תיקים במשטרה... אך החלק הנסתר הוא, שהוא ברחוב מגיל 9-10. ואז שאלתי אותו, מה היה גורם לו להיות במצב טוב יותר ממה שהוא עכשיו בגיל 17? והוא ענה לי תשובה קשה: אם מישהו היה מסתכל עלי בגיל 12, אם מישהו היה מתעניין למה ברחתי מהבית בגיל 12, אז הייתי היום הרבה יותר טוב!!
סביבנו יש הרבה ילדים ובני נוער שהמבט הראשוני שלנו פוסל אותם מיד והם מקוטלגים אצלנו בתיקיה שגורמת לנו לחצות כביש מיד כשאנחנו רואים אותם. אנחנו רואים את הפרצוף אנחנו בורחים מהכאב שהם משדרים.
עשיתי ניסיון קטן. במסגרת עבודתי בעמותת עלם אני מגייס מתנדבים, וחשבתי על אפשרות גיוס בצורה עקיפה ובאותה הזדמנות לשנות את המתח הקיים בין שני צידי הרחוב. ניגשתי למספר אנשים ואמרתי להם, לא מבקש מכם להתנדב באופן פעיל כל שבוע ל-6 שעות בשעות המאוחרות של הלילה ואפילו לא לשעה, אבל כשאתם רואים נער ברחוב, אל תעברו לצד השני ואם יש לכם קצת יותר אומץ תאמרו לו בוקר טוב ואם הוא איתכם במעלית אפשר גם לשאול אותו בשלומו ולא יותר.
התוצאות היו מעניינות, כואבות, מציקות וחלקן משמחות. חלק אמרו לי כן בוודאי, אך בפועל לא באמת היו מוכנים לעשות משהו אמיתי. חלק הגדילו לעשות ואמרו לי שהם לא יעשו זאת, כי מי יודע איך יסתכלו עליהם... אבל היו גם כאלו שהרימו את הכפפה ואמרו בואו ננסה, אמרו בוקר טוב חייכו והנה פתאום, הנער זה לא אותו אחד שאתמול ברחתי ממנו, אלא יש כאן ילד נחמד שממש נהנה ולא באמת מפריע לו שאני מדבר איתו.
במהלך שנות העבודה שלי, לא מצאתי אחד ששינה אורח חיים סתם להכעיס ולכל אחד מאיתם יש סיפור בדיוק כמו שלכל אחד מאיתנו יש סיפור. ובעוד שיש אנשים שמצליחים להתגבר ו/או להדחיק עד סוף חייהם, ישנם כאלו שאין להם כח להתגבר ולהתמודד, ואולי לפעמים דברים אחרים נותנים להם כח לחמוק ממציאות כואבת ולא נעימה.
הפרשה מבררת לנו את צורת המבט על אדם, כדי להכיר ולהבין את הנזק שאנחנו עלולים לעשות אם לא כך ועל ידי מבט כזה אדם יזהר יותר מלהזיק. ואם בדבר שניתן לתקן כך, בדבר שהוא הרבה פעמים אבד, על אחת כמה וכמה.