פרק צפייה מטלטל - כולל עדויות מנערות מתמודדות
"מטח של אבנים מלווה בצחוק פרוע קידם את פני כשהדפתי את השער הכחול ונכנסתי לאותו בית ספר. ככה, סתם בשביל השעשוע...
בעודי נמלטת לפינה בטוחה כשידי מונחות על ראשי, הספקתי רק לראות פרצופים קטנים של בני 11–12 צוחקים בגיחוך למראה פני המבוהלות.
שמעתי שמכנים אותו “בית ספר לילדים בסיכון”. אבל אז, עוד לא ידעתי שזו “ברכת השלום” שמקבל כל אורח במקום, שזה הבילוי המרכזי של הילדים - צליפת אבנים בעוברים ושבים חפים מפשע, כשכל גערותיהם ועונשיהם של אנשי הצוות לא ממש מפחידים אותם...
המשטרה הייתה אורחת קבע במקום (אף שלא באמת היה לה מה לעשות עם הקטנטנים הללו, חוץ מלהגיע באורות מהבהבים, להזהיר, לאיים וחוזר חלילה...). המסגרת הזו והמופרעים הקטנים שבה היו אימת השכונה.
כשהגעתי אל מאחורי הגדר והרגשתי מוגנת יחסית, העזתי להרים את עיניי ולהביט בילדים. מתחת לערימת ה“קוצים” הראשונה הביטו אליי זוג עיניים מוכרות...
“זה האח המדובר של רות!” הכתה בי ההבנה. “אין ספק!”
רות, נערה חמודה שמטופלת אצלי, היא האמא הרשמית של הילדון הזה - ולא מבחירה. לא פעם אני פוגשת בה בשעות מאוחרות כשהיא משוטטת ברחוב, ואני מאיצה בה לחזור הביתה אל הילדון שמחכה לה שתשכיב אותו לישון...
והילדון השני, זה עם האבן הקמוצה ביד והחיוך הקונדסי - הוא אח של שירה! הדמיון לא משאיר מקום לספק. ואני נאנחת, כי אני יודעת שלא תחכה לו היום ארוחת צהריים או חיבוק חם בבית כשיחזור. לא היום, ולא מחר, ולא אף יום.
לאט ובזהירות אני מרימה עיניים וסוקרת את הילדים. חלקם מוכרים לי וחלקם לא. אבל מה שאני מכירה - מספיק.
ופתאום, מטר האבנים כבר לא ממש מכעיס. הוא רק כואב. הפעם בלב.
פתאום, החוצפנים הקטנים כבר לא נראים לי יותר חוצפנים. רק קטנים. והעיניים המגחכות נראות חכמות כל כך - ועצובות, ועייפות...
ושם, בפינה שמאחורי הגדר, אני מהרהרת בכל אותם מלאכים קטנים שמבקשים עזרה - באבנים, בהתפרעויות, במילים חצופות ובמבטים נועזים. פשוט, כי זו השפה היחידה שהם מכירים.
אני חושבת על “הליצן של הכיתה” שמסתיר בהתפרעויותיו את העובדה המביכה ש... למרות שהוא כבר בכיתה ה', הוא לא ממש יודע לקרוא.
על בת העשרה המתמרדת, שהדיבור המתריס שלה והבגדים הזרים והמוזרים שלובשת מסתירים כל כך הרבה. ואנחנו - לא שומעים את הצעקה, לא רואים את הסיפור שמסתתר מאחור.
אני חושבת גם על אותם מבוגרים קשים ותוקפניים שמסתובבים בינינו, ועל כך שגם הם בעצם היו פעם מלאכים קטנים - שגדלו למבוגרים כאלה מתוך קשייהם.
לו נשכיל להבין כי זו רק מסכה של קושי והתמודדות המונחת על פניהם. לו נשכיל להסיר את המסכה, לראות מעבר...
אבן קטנה שחולפת ליד ראשי וצונחת על האדמה – מעירה אותי מהרהורי.
גם את נדהמת וכואבת ממצב הנוער שלנו ברחוב?! את קולטת כמה מהר הן יורדות - ובאיזו כמות ואיכות מדובר?!
קבלי עכשיו ובחינם פרק צפייה מטלטל על תהליך נשירה אצל נערות חרדיות, כולל עדויות מצולמות מנערות אמיתיות. לחצי כאן לצפייה בפרק, או שלחי מייל לכתובת LESHEMPNINA@GMAIL.COM
הכותבת: פנינה לשם – מנהלת תיכון ובית חם לנוער מתמודד, ומייסדת בית הספר ללימודי קידום נוער.
0 תגובות