"לא היה חסר לי כלום בישיבה, אבל מה שביקשתי - זה למות" | טור מטלטל ואמיץ! 

בישיבה לא היה חסר כלום. פנימיה יוקרתית, מורים טובים, רבנים מצויינים. אפילו האוכל היה טוב. אולי חוץ מביום של הדגים, אבל היי, היו לנו שלושה סוגים של גבינת שמנת בארוחת בוקר.

הייתי די פופולרי, גם אצל הרבנים וגם אצל החברים. ובכל זאת, בלילות הייתי מרטיב את הכרית בדמעות ומתפלל לאלוקים שייקח אותי. הייתי מוסיף בלחש: שייקח אותי אבל שאף אחד לא יצטער. שההורים לא יסבלו, שהאחים לא יתאבלו, שכולם ימשיכו כרגיל.

אני לא יודע אם לקרוא לזה נטיות אובדניות. כן, רציתי למות. כן, לא ראיתי משמעות. כן, הנפש שלי הייתה מרוסקת. אבל גם פחדתי. לא רציתי לסבול, והיה לי פחד גבהים מודחק, אז חוץ מלהתפלל לא עשיתי כלום. אבל זאת לא הנקודה. את מה שהרגשתי אי אפשר לתאר באמת. מבחוץ הייתי רגיל,שמח, חברותי אפילו מושא לקנאה אבל מבפנים מת.

מול 1,000 איש: הרב יגאל כהן עצר את השיעור וחיזק את הלוחמים שנפצעו | תיעוד

חזקי שטרן|11:03

תמיד הייתי עצמאי ולא ממהר לשתף. חודשים הסתובבתי ככה, חי-מת, והתחושה רק התעצמה. ככה זה כשאתה שומר בבטן זה רק נהיה גדול יותר ויותר, עד שתחושה קטנה של חוסר אונים ודכאון הופכת למפלצת.

זה הפוסט הכי חשוף שכתבתי, אבל היום זה מרגיש הכרח. ואני רוצה להגיד לך אחי, אתה לא לבד. אנחנו לא לבד. גדולים מאיתנו ביקשו למות. משה רבינו ביקש ״הרוג אותי״. רחל אמרה ״ואם אין מתה אנוכי״. איוב שאל למה נולד. יונה ביקש למות בגלל קיקיון. אליהו אמר ״קח נפשי״. כל אחד מסיבותיו הוא הגיע אל המקום הזה. ואני לא משווה אחי, ברור שלא.

אבל למה התנ״ך לא צינזר את זה? כי לפעמים זה חלק מהחיים. שלב שמיועד דווקא לנשמות עמוקות, כאלה שמרגישות עד התחתית של הנשמה שלהן. מי שמרגיש את הסוף, הוא גם מי שמסוגל להתחיל מחדש.

אחי, החיים מתחילים בתחתית. שם האוויר הכי דליל, ושם גדלים הדברים הכי גדולים. ואם אתה שם עכשיו, תדע שהלב שלך עוד מסוגל להצמיח הרים. שהחיים הועידו לך גורל גדול, כזה שמשאיר חותם. תהיה חזק אחי עכשיו הגאולה שלך מתחילה.

ואני פונה גם אליכם. אצלי הסיפור נגמר בזכות שני בחורים מבוגרים שראו אותי. אחד ידע מה עובר עלי והשני עד היום לא יודע, שניהם ראו אותי. באמת ראו.

זה כל מה שהייתי צריך. קצת תשומת לב. קצת סבלנות. קצת אנושיות. הם החזיקו לי את החבל עד שהצלחתי לטפס. הם לא היו פסיכולוגים, ולא היו להם תשובות. הם פשוט היו בני אדם. היום אני מעריך כל רגע בחיים. היום אני מבין כמה זה דק. כמה חיוך, חיבוק, שיחה קצרה, התעניינות אמיתית, יכולים לעצור נפילה של מישהו שאין עליו שום סימן חיצוני.

כמה ילדים מסתובבים בינינו כשהכל אצלם נראה מושלם ובפנים משהו כואב להם עד העצם. זה כל כך פשוט. לחייך. לחבק. לדבר. להתעניין. לשאול.

אתה אח של מישהו? אתה יכול להציל חיים.

אתה חבר של מישהו? אתה יכול להציל חיים.

אתה שכן של מישהו? שלום קטן יכול להציל חיים.

שלום וחיוך יכולים להציל חיים.

כמה זה מסובך ככה זה פשוט.

אני לא מטיף. ואני לא אוהב לחשוף את החיים שלי. אבל זה מרגיש לי חובה. פשוט להיות אנשים טיפה יותר טובים. קצת יותר רגישים. פחות רעש של רשתות, יותר הקשבה. יותר לראות. כי לפעמים הילד שהכל בסדר אצלו הוא דווקא הילד שמת בפנים, והחיוך שלך יכול להחזיר אותו לחיים.

זאת לא נחמדות. זאת אחריות.