כשצללי ערב עלו על העיר, אני ושמעיה יצאנו כמו תמיד אל השדות. אמא אומרת שאסור לחזור מאוחר, שחיילים נמצאים בכל פינה ושהם מחפשים ילדים קטנים וחטטניים כמונו בדיוק.
"אני לא חטטן", מחיתי בתוקף. ובאמת לא הייתי חטטן. כשאבא מכר את כל הרפת שלנו לשכן, למרות שמשם הגיע כל הכסף שלנו, לא שאלתי למה. גם כשהתחלנו לאכול סעודות שבת בחושך ודיברנו רק בלחישות - אני לא נדנדתי יותר מדי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כשהרבי שלנו נעלם יום אחד לא שאלתי שום דבר. כולם מסביבי בכו ודיברו על המערה שעלתה באש, זאת שהיינו מתחבאים בה כששיחקנו כל כך הרבה פעמים. אמא אמרה לי לא להתקרב לשם, אבל את הריח השרוף הרחתי גם מהשביל למטה.
גם עכשיו, כשאני ושמעיה התחרינו בריצה בין העצים, שמרתי מרחק מהמערה ההיא. בקצה הגבעה נעצרנו מתנשפים, ובחנו את הנוף שסביבנו. כמו תמיד המבט נעצר על הבניין התמיר והיפה שניצב במרכז, עם העשן הדק והישר שעולה ממנו ישר אל השמיים, נבלע בין העננים.
"בית המקדש הבניין הכי יפה בעולם", חיווה שמעיה את דעתו. הזכרתי לו שהוא לא ראה בכלל הרבה בניינים. "אני לא צריך גם", הוא הצהיר.
המשכנו לעמוד שם עוד זמן מה, מתבוננים בצלליות קטנות העובדות בשדה. ידעתי שאנחנו צריכים לחזור, אבל חשבתי לעצמי שנשאר שם עוד טיפה. כי מה כבר יכול לקרות עוד קצת זמן, כל עוד השמש עדיין בשמיים, ונר התמיד דולק.
• • •
הדרך לנמל הייתה ארוכה כל כך, והחום היה מעיק. היינו שם, אני והמשפחה והשכנים ואולי עוד מאה אלף איש שלא הכרתי, עושים את דרכנו על עגלות מלאות בחפצים המועטים שנשארו לנו.
יום קודם לכן עוד ניסינו למכור את הרהיטים שלא יכולנו לקחת איתנו. אבא אמר שהשכנים הנוצרים צחקו עליו כשהוא העלה את ההצעה. הם ידעו שלא היה לו ברירה אחרת מלבד לעזוב את ספרד הקתולית, זאת שלא ממש אוהבת יהודים.
הלכנו במשך ימים שלמים. לפעמים עברנו דרך כפרים זרים, וראיתי את המבוגרים מתבוננים במתח סביב.
באחד הלילות, המבוגרים דיברו בשקט מסביב למדורה. אני לא חושב שהם התכוונו שאשמע את השיחה, אבל שמעתי בכל זאת. מישהו תיאר את העינויים הנוראיים שעברו יהודים שכבר אינם איתנו, על ידי רוחות הרפאים עם הברדסים המחודדים. בשלב מסוים קולו נשנק בבכי, ושקט השתרר.
באותו הלילה לא הצלחתי להירדם.
הייתה זו שעת בוקר מוקדמת כשראיתי ספינות עץ רעועות עוגנות בנמל, מתנדנדות כמו נוצה עם הרוח. ריח הים היכה באפי כשהתקרבנו לספינה. מישהו עזר לי לעלות בסולם החבלים הקטן, ומצאתי לי פינה ממנה יכולתי להשקיף על העיר שהותרנו מאחור.
התבוננתי באנשים שהכרתי מהקהילה, נושאים איתם את שאריות חייהם אל הספינה. ספרי התורה הועברו בזהירות אל מקום שמור בקומות התחתונות, יחד עם ספרי קודש נוספים שהספקנו להביא. אנשים חיבקו את ילדיהם, וזמר אחד החל לשיר בלאדינו, שיר של געגועים ושל תקווה.
מישהו מלמל תהילים לידי כשהאונייה הרימה עוגן ושטה אל תוך האופק, שהיה מכוסה בערפל אבל איכשהו מובן לגמרי.
• • •
זאת הייתה שעת לילה כשהחיילים לבושי השחורים פרצו לנו את דלת הבית בצרחות אימים, והריצו אותנו יחד עם כל תושבי הגטו אל ה'מסדר' היומי.
אני כבר ידעתי מיד איפה אני צריך לעמוד, יחד עם הילדים בני גילי, בטור ארוך-ארוך ומסודר מאד. פתיתי שלג ריחפו מסביבנו, והקור הצליף בי ללא רחמים. לא רציתי ללבוש את המעיל האחרון שנותר לנו בבית, בגלל הריח של אחי שעדיין נשאר שם, שבועות אחרי שנלקח לרכבת שלא מגיעה לשום מקום.
עמדנו ככה אולי שעה, אולי שעתיים, מקשיבים לצרחות של חיילים ולנביחות כלבים חושפי שיניים. בטור לידינו צפיתי באחד המבוגרים נופל ארצה מחולשה, וחוטף בעיטה אדירה ממגף מצוחצח. האיש נותר שרוע על הרצפה. החייל קילל וגידף ודרך את נשקו. היה רגע של דומייה אין סופית באוויר, ושנייה אחרי נשמעה צעקה נוראית מהטור של הנשים, "יעקב!!". שתי יריות נורו בו זמנית, ושקט השתרר.
הזמן המשיך לעבור. הבוקר התנשא מעונן וקודר מעל הכיכר הענקית בה עמדנו. החיילים אספו תעודות, החליטו את מי להעביר הלאה לעבודה בלי צורך, והשורות הצפופות התדלדלו לאט. השלג הפסיק בדיוק כשסוף סוף אפשרו לנו לעזוב.
חזרתי הביתה יד ביד עם אחי הגדול, זה שגרם אתמול לאמא לבכות כשהודיע לה על החלטתו. "אין לכם שום סיכוי", קבע אז אבא בכאב. "זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לנסות", הודיע דן בנחישות, וידעתי שזה סופי, שהוא מצטרף לפרטיזנים שנלחמים באבנים נגד טנקים.
צעדנו ברחובות יחד עם כולם, בדממה מוחלטת. נשים ניגבו את פניהם בממחטות לידינו, ילדים בכו בכי חרישי. הסתכלתי על דן והבנתי שגם הוא לא חושב שיש לו סיכוי, שהוא בסך הכל רוצה להעביר מסר לגרמנים, מסר שהם טיפשים מכדי להבין. העננים התפזרו כשדרכנו על מפתן הבית.
• • •
שנתיים אחרי שהכל קרה חזרנו לניר עוז.
אמא שלי ניסתה לדחות את הרגע הזה כל הזמן. קילומטרים ספורים מהקיבוץ חיים רעולי הפנים שפלשו פנימה ביום השחור, רצחו את סבתא ושרפו את הכל. היא ידעה שהם עדיין שם, חורשים מזימות ומתכננים את הטבח הבא.
הרבה אנשים באו והלכו מאז, קרובי משפחה, חברים, פסיכולוגים, רופאים, אנשים שהכרנו ושלא. כולם הסבירו לה שהדרך הטובה ביותר להתמודד היא לחזור באומץ למקום האסון. היא אמרה להם שהאסון חי בתוכה כל הזמן.
בדרך לבית עצרנו באנדרטת נרצחי הנובה. רוח שקטה חלפה בין השלטים עם תמונות הנרצחים, שניטעו עמוק באדמה. מכולת האשפה הצהובה, בה נרצחו 9 צעירים שניסו להסתתר מפני חיות האדם, עמדה דוממת ונקייה. ריח של תחילת חורף נישא באוויר. מישהו ניגן מרחוק בלדה עצובה על גיטרה.
חזרנו לרכב בלי לומר דבר, ונסענו משם ישירות לניר עוז.
הבית שלנו נראה כמעט אותו דבר, אחד הבתים הבודדים שנשאר עומד איתן ביישוב החרוך והשבור, שהפך למוזיאון חי של כאב.
נכנסנו, אני, אמא שלי ואחותי, והסתכלנו על הבית שננטש בחופזה לפני מה שנראה כנצח.
היה בינינו רגע של הבנה, של עיכול המציאות. אחרי מספר דקות אחותי הפרה את הדממה. "היום נר ראשון של חנוכה".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
התחושה הייתה מוזרה מאד אבל הדלקנו, ומלמלנו את הקטעים שאנחנו זוכרים מ'מעוז צור'. הנר הקטן ריצד על רקע צללי שקיעה בעוטף עזה. מרחוק נשמעו הדי פיצוצים, ובפנים התפשטה שלווה.
0 תגובות