לפני זמן מה פגשתי ידיד טוב שלי שסיפר לי כי הוא משמש ראש ישיבה לנוער המכונה בפי רבים "נוער נושר". האמת היא שהנושא הזה סיקרן אותי כבר מזמן, מכמה היבטים. הראשון שבהם הוא עצם השאלה כיצד נכון לכנות את אותם נערים. האם לומר "נוער מתמודד"? אולי "נוער נושר"? ומה דעתכם על הביטוי "בנים מאתגרים"? יש המכנים אותם "נוער במצוקה". ברור שכיום כבר לא מקובל להשתמש בביטוי "נוער שוליים", משום שיש בו נימה פוגענית ומרחיקה.
ועוד נגיע לזה.
אך מאז ומתמיד סקרנה אותי שאלה נוספת: איך ייתכן שבישיבות מן הסוג הזה דווקא מצליחים להגיע לנבכי נשמתם של אותם נערים? מהו הסוד שהם יודעים, ובמוסדות חינוך אחרים לא תמיד יודעים? מהו הקוד שהם הצליחו לפצח, שאחרים לא הצליחו? ובכלל, אם יש בידם מתכון חינוכי מוצלח כל כך, מדוע לא להעביר אותו לכולם, כדי שיפעלו על פיו כבר מגיל צעיר? למה לחכות?
כעת, כשפגשתי חבר ילדות שהתעלה למשרה רמה וחשובה כל כך, הנחתי לפניו את שאלתי.
על אתר הוא ענה לי: "עשה לך רב".
והוא הסביר: רוב הבחורים הלומדים בישיבה שלי מגיעים מרקע עמוס בויכוח ומרדנות. חשוב לומר, לא מדובר בהכרח בבנים מבתים חלשים או ממשפחות עם רקע קשה. פעמים רבות מדובר דווקא בבנים שבאים מהמשפחות הטובות והנחשבות ביותר בציבור החרדי. אלא שבשלב מסוים הם נכנסו למעגל של התדיינות, התפלספות וערעור. כל הוראה פשוטה, כל נוהל בסיסי וכל בקשה חינוכית הפכו אצלם במשך השנים למקור של ויכוח, התנגדות והבעת דעה הפוכה. נוער ה'איפכא מסתברא'.
לדבריו, חלקם באו מבתים שבהם שוררת אווירה של גאווה. הם ספגו בבית תחושה של התנשאות אישית וביטול האחר. לא תמיד מתוך כוונה רעה, אבל בפועל המסר שחדר אליהם היה: אני מבין יותר, אני יודע יותר, ואני אינני מחויב לקבל סמכות שמעליי.
"בישיבה", סיפר לי אותו ראש ישיבה, "אנו מחדדים שוב ושוב את חשיבות מאמר חז"ל: "עשה לך רב". לא משנה כרגע מי הרב. מה שחשוב הוא שהבחור ילמד שיש מישהו מעליו. שהוא יתרגל לכפיפות קומה כלפי האחר. שהוא יפנים שהוא אינו הסמכות האחרונה והמכריעה בכל עניין. יש מעליו מי שמחליט, ויש החלטות שאין מערערים עליהן בכל רגע".
"הדבר הזה", הוא אומר, "מחלחל לאט לאט. הוויכוחים מתמעטים, ההתנגדויות נחלשות, והבחור נכנס למסלול של קבלת מרות. הוא לומד שיש ערך לכניעה נכונה, לא כניעה של ריסוק, אלא כניעה של סדר, גבול והכרה שיש בעולם סמכות. מכאן ועד להצליח להושיב אותו על ספסל הלימודים, לקבל תלמיד ההולך בתלם ולראות אותו צומח מחדש - הדרך כבר קצרה הרבה יותר".
"ולכן", הוא המשיך "אם נחזור למה ששאלת, כיצד נכון להגדיר את אותם נערים, הרי שלדעתי נכון יותר לכנותם "נוער מתמודד". מדובר בנערים חיוביים שמתמודדים עם קושי מסוים, קושי שלא תמיד טופל בזמן ולא תמיד קיבל מענה נכון במשך השנים. הם נדרשים, שלא באשמתם, להתמודד בעולם סוער, בלי שקיבלו עד כה את הכלים הנכונים להתמודד עם המכשולים הנקרים בדרכם".
"ותרשה לי לספר לך מעשה שהיה" המשיך ראש הישיבה.
"בשנה שעברה נתתי לאחד התלמידים עונש. עוד באותו הערב התקשר אליי אביו ואמר לי כי לפני שבנו יבצע את המוטל עליו, הוא מבקש לשמוע ממני על מה ולמה ניתן העונש. 'עד עכשיו שמעתי את הצד של הבן', אמר האב, 'וכעת אני מעוניין לשמוע את הצד שלך, כבוד הרב'.
שאלתי אותו: "האם אני ברמקול?"
והוא השיב: "כן, אתה ברמקול, ובני יושב לצידי".
אמרתי לו: "זאת אומרת שאתה משמש עכשיו כשופט ביני לבין בנך. מבחינתך, אני והוא שווים במעמדנו, ושנינו מציגים בפניך טענות. אם כך, העונש כבר מיותר. בהתייחסות הזו כבר הפסדת את בנך. במו ידיך חיזקת אצלו את התחושה שהוא רשאי לעמוד מול רבו כשווה מול שווה, להתדיין, לערער ולנהל משפט. כך, בלי לשים לב, הרווחת בן מרדן".
ואכן, נקודה חשובה זו שהעלה ידידי המחנך אינה מתחילה בגיל שש עשרה. היא מתחילה הרבה קודם. ככל שנרבה בבית, כבר מגיל קטנות, לחנך להתבטלות נכונה ולכפיפות קומה הנובעת מרחשי כבוד אמיתיים, כך נבנה בילד נפש בריאה יותר. כאשר אבא מכבד את אמא, ואמא מכבדת את אבא. כאשר ההורים מכבדים את הסבא והסבתא. כאשר בבית רואים במורה סמכות ולא יריב. כאשר עוזרים לשכן שמבקש בקשה. כאשר קמים לכבוד הרב הנכנס לבית הכנסת. כאשר מדברים בכבוד על הגננת, על הסייעת, על המלמד, מעריכים את פעולם ולא מותחים עליהם ביקורת על כל צעד ושעל, ומבינים כי כל אדם באשר הוא יש לכבדו.
כל המעשים הקטנים הללו אינם רק נימוסים. הם בונים בנפש הילד הכרה עמוקה שיש בעולם סדר, שיש סמכות, שיש כבוד, ויש מקום להתכופף בפני מי שראוי לכך. כשההכרה הזו קונה שביתה בליבו של הילד, היא באה לידי ביטוי גם בהתנהגותו. הוא מבין שזה לא 'אני ואפסי עוד'.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
זה אולי הסוד הגדול של אותם מוסדות שמצליחים עם נוער מתמודד: הם לא רק מלמדים חומר, הם מחזירים לנער את היכולת לקבל. לקבל גבול, לקבל הנהגה, לקבל סמכות, ומתוך כך גם לקבל את עצמו מחדש.
בהצלחה!
הכותב, הרב אשר גרוזמן, הוא רב ומחנך ותיק בתלמוד תורה "רזי-לי" בני ברק
0 תגובות