בשבתי באוטובוס, פרקי ידי רועדים ממתח ומוחי מאיים להתפקע מאוקיינוס של מחשבות מבולבלות, נזכרתי ששכחתי להסתכל במראה.
עד כמה שיכולתי לזכור, זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שקרה לי דבר כזה לפני פגישה. יש מחיר לחרדה, אמרתי לעצמי, בעודי מנסה להתבונן בבבואתי הנשקפת מהחלון. נראה בסדר. אני מוכן לרגע הגדול.
מחשבותיי לקחו אותי בלי שליטה לאותה פעם ראשונה, בלובי קטן עם אורות מעומעמים. כמעט יכולתי לראות את עצמי פוסע פנימה בהיסוס בחליפתי החדשה, כולי שופע חגיגיות, עם עניבה מהודקת טיפה יותר מדי (במשך כל הפגישה לא העזתי לסדר אותה מרוב לחץ).
כל ההתחלות קשות, אומרת הקלישאה, אבל נראה שאני התעליתי על עצמי בנושא. כשהבחורה נכנסה לאולם זיהיתי אותה מייד, וניגשתי אליה כמו על אוטומט - רק כדי לקלוט למרבה החרדה ששמה פרח לחלוטין מזכרוני.
השניות חלפו כמו נצח. הרגשתי שכל הנוכחים באולם עצרו מלכת בזמן שאני עומד מול בחורה מבולבלת ומכחכח נואשות בגרוני. "זאת את?", יצא לי בסוף, מטומטם שכמוני. "אתה דניאל?", היא הגיבה, מחלצת אותי ברגישות מהפלונטר. כן, אני דניאל. לפעמים בורחות לי המילים ברגעים קריטיים.
שארית הפגישה עברה עליי במהירות. הפגנתי התעניינות עמוקה בכל פרט ששיתפה אותי על חייה, בדיוק כפי שלימדו אותי "בעלי ניסיון" רבים בני גילי. זו הייתה התקופה הזאת שכל מי שחזר מפגישה הוכתר מיידית לגיבור הישיבה, והיה מתאר את עלילותיו ותחבולותיו לכל מי שמוכן היה לשמוע. אני הייתי מהמאזינים הקבועים.
בסיכומו של דבר הרגשתי שהייתי בסדר, ששאלתי במקומות הנכונים והקשבתי כשהיה צריך. היא כנראה חשבה אחרת.
כשעצרנו ליד ביתה בחזור היא מלמלה משהו לא ברור, והסתלקה במהירות. נותרתי לבדי באפלוליות המונית, מתבונן בהלם בגבה המתרחק. שקט מוזר השתרר ברכב; אפילו הנהג שפטפט לאורך כל הנסיעה בלי להתחשב ברמזיי העבים, לא אמר דבר. קלט את הסיטואציה סוף סוף, חשבתי במרירות.
אחרי ה'לא' הראשון הגיעו הצעות רבות נוספות, שכמו נועדו לפצות על תחושתי הרעה והשאלות המייסרות שאכלו אותי (למה היא הורידה? האם היא סבלה כל הפגישה?).
זו הייתה תקופת האביב, ועונת השידוכים הייתה בשיאה. מצאתי את עצמי נפגש כמעט כל שבוע. פרטי מידע על בני משפחה, עבודות, תחביבים, הסתחררו במוחי ללא הרף.
רמת הריכוז שלי ב'סדרים' ירדה אז בצורה דרמטית. הייתי מרחף בבית המדרש שוב ושוב, מנסה לשחזר את קורותיה של פגישה זו או אחרת, מה אמרתי נכון ומתי עליתי על מוקש לא רצוי. באותם ימים העליתי את חמתם של החברותות שלי לא אחת; אחד מהם אפילו עזב אותי לאנחות ("כשתתחתן תחזור אליי", אמר לי בחיוך מיואש).
את שמותיהן אני זוכר במעומעם. היה את רוחי, שלא הפסיקה לדבר כל הפגישה עד שחששתי לבריאותה. גם כששאלה אותי שאלות אישיות, הן היו רטוריות; בקושי הספקתי לענות והנה היא שוב מתארת את הבוסית הבלתי נסבלת שלה, או את שיעורי האנגלית למתקדמים שלקחה.
עם אסתי הבנתי כבר בדקות הראשונות של הפגישה שאין בינינו בדל של קשר. היא הייתה עדינה ושקטה, מדברת בלחש ומעיפה מבטים חוששים לכל עבר.
ההבדלים באופי היו כה ברורים, עד שהפגישה כמו הופסקה מעצמה אחרי חצי שעה. היא אפילו לא רצתה שאלווה אותה הביתה. הבנתי לליבה, וכעסתי ממש על השדכנית שהעלתה את ההצעה; לא שמעתי ממנה מאז.
הייתה גם חני, בחורה מבוגרת ממני בכמה שנים איתה נפגשתי מספר פעמים. היא הייתה מעניינת וחכמה. היו לנו המון שיחות על חיים יהודיים ושאיפות, שגרמו לי להרגיש בוגר לגילי; בהתחלה זה היה נחמד, בהמשך פחות.
אני זוכר רגע אחד שבו ניסיתי להשחיל בדיחה על אדם מבוגר אחד שעברנו על ידו במהלך הפגישה, שאילתר בקול צרוד על גיטרה שירים בעלי משמעות מפוקפקת. המבט שהעניקה לי בתגובה גרם לי להבין שאם נחלוק עתיד משותף אני עתיד להשתנות בלי היכר. זו הייתה אחת ההחלטות הקשות ביותר שלקחתי, אבל ידעתי שהיא הייתה נכונה.
נפגשתי עם בחורות רבות נוספות. עם חלקן הסתדר יותר, וחלקן פחות; היו כאלה שהורידו אותי, וכאלה שאני אותן. בשלב מסוים הפסקתי לספור.
ואז הגיעה נועה.
שום פרט שלמדתי אודותיה לא קרץ לי במיוחד; היא לא נחשבה לאחת הטובות בכיתתה, או עבדה בעבודה מדהימה. הייתי אז אחרי שנה של ניסיונות חוזרים ונשנים, של תקוות ואכזבות. הסכמתי להיפגש.
הייתי מופתע לא מעט כשראיתי אותה נכנסת בשערי המלון. הייתי רגיל לראות את הבחורות באות בלבוש חגיגי מאד, בדרך כלל שחור, עם איפור כבד ותסרוקות מושקעות. נועה הגיעה בלבוש קליל יחסית, עם נעליים ספורטיביות ובלי איפור נראה לעין. כשהזדהיתי בפניה היא אמרה לי בפשטות: "מתנצלת אם לא התכוננתי מספיק. זאת אני, מעדיפה נוחות על גינדור".
אני בטוח שזה היה מפריע לבחורים מסוימים, אבל איך שהוא אני ממש כיבדתי את גישתה הישירה. "גם אני, למען האמת", הגבתי. "אז תוריד את העניבה", היא החזירה בחיוך.
"ברצינות?", שאלתי, המום מהתדרדרות העניינים המהירה. "מה שנוח לך", היא הודיעה.
את העניבה השארתי על מכונה, אבל באותה פגישה הרגשתי משוחרר כפי שלא הרגשתי בעבר. דיברנו על מה שאנחנו אוהבים לעשות, חלומות והרגלים מוזרים. הייתה לה דרך מיוחדת ויצירתית להסתכל על העולם. איך שהוא כל דבר רע שקרה לה מאז שנולדה - אם זה הרגע בו נפלה מנדנדה כילדה או שהועפה לכמה ימים מהסמינר על תסרוקת "לא ראויה", היא ראתה כאירוע מצחיק שהיווה רק עוד "מטרד" קטן בדרכה.
בתור בחור שתמיד ראה את עצמו כמציאותי ומחובר לקרקע, האופטימיות שלה הייתה כמעט מדבקת.
ההבדל בלט במיוחד בסיום הפגישה, כשנפרדנו לשלום ליד ביתה. התחושה התמידית של סיר לחץ משתחרר שתקפה אותי אחרי פגישה ראשונה פשוט לא הייתה שם. הבנתי שהייתי רגוע איתה יותר משהייתי אי פעם.
מסתבר שזה לא תקף לגבי פגישת סגירה, הרהרתי, מביט שוב בידיי הרועדות.
התנערתי ממחשבותיי כשהאוטובוס נעצר בסמוך לבית המלון, אותו מקום בו נפגשנו לראשונה. שלוש פגישות נוספות עברו מאז, כל אחת ארוכה מחברתה, וקירבו אותנו אל הרגע הזה.
מרחוק ראיתי אותה עומדת וממתינה. ידעתי שגם הפעם החלטתי את ההחלטה הנכונה.
0 תגובות